יום השואה 2008 - ספרי יד ושם

כמה כואבות הנסיבות, כמה חזקים הסיפורים.

שואה היא טרגדיה אנושית מזוויעה שקרתה ואסור לה להישכח או להיטמע בין יתר הזוועות שהאנושות הביאה על עצמה במהלך ההסטוריה.
לשם כך, יש אומנות, יש קולנוע ויש ספרים.

לפניכם הספרים החדשים עם הסיפורים הישנים והמאוד צורבים של גיבורים בעל כורחם, של גיבורים וגיבורות מהחיים, של משפחות יקרות כמו שלי ושלכם שראו, חוו ומישהו בעבורם נשאר לספר...

אלבומים:

• "אנחנו פה! אלבום ניצולי השואה בישראל" לרגל 60 שנה למדינה.
עורכים: בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו.
במלאות שישים שנה למדינת ישראל רואה אור בהוצאת יד ושם אלבום מיוחד במינו המספר את סיפורם של ניצולי השואה אחרי עלייתם ארצה ומגולל את הסיפור הדרמטי של השתלבותם והתערותם בחברה הישראלית, החותם העמוק שהטביעו בה והפיכתם מקבוצה שנאבקה על מקומה ביישוב למתווי דרך ולגיבורי תרבות של החברה הישראלית.
האלבום מביא את תרומתם החשובה למדינה בתחומים שונים: החברה, המדינה, הפוליטיקה, הביטחון, המשפט, הרפואה, המחקר, המדע, הספרות, התיאטרון, הקולנוע, האומנות, המחול, המוסיקה, העיצוב, הספורט, האופנה ועוד ועוד.
האלבום כולל מאות תצלומים משישים שנות המדינה, קטעי זיכרונות, שירה ופרוזה שכתבו סופרים ומשוררים ויצירות אומנות של אמנים – כולם ניצולי שואה.
האלבום מפנה את תשומת לבנו אל חלקם הלא מוכר של ניצולי השואה בהוויה ובתרבות הישראלית, מי שידפדף באלבום יופתע לגלות שרבים מהאנשים הבולטים בתחומי עשייה שונים הנתפשים כישראלים שורשיים הם בעצם ניצולי שואה.
בין ניצולי השואה המופיעים באלבום נמצאים: השחקנים: ליאה קניג, מרים זוהר, יענקל'ה בן-סירא, שמוליק שילה הסופרים: אהרון אפלפלד, אלונה פרנקל, רות בונדי, אורי אורלב, איתמר יעוז קסט וצבי ינאי הפרופסורים: זאב שטרנהל, צבי יעבץ, ישראל גוטמן, אניטה שפירא ויוסי גורני האלופים: יוסי פלד, יאנוש בן-גל
הספורטאים: ראלף קליין ושאול לדני המעצב: דן רייזינגר (עיצב את סמלי צה"ל, אות הגבורה) המאייר: שמוליק כץ (ספרי חסמבה, דירה להשכיר), יהודית ארנון מייסדת להקת המחול הקיבוצית, וכן אהרון ברק, משה זנבר (משרד האוצר, לשכת המסחר), יעקב גדיש (ממונה על התקציבים במשרד האוצר), נעמי שדמי (קצינת ח"ן ראשית ויו"ר עמותת "ארץ ישראל יפה") ועוד רבים נוספים.
בד בבד עם יציאת האלבום נפתחת ביד ושם, במעמד ראש הממשלה, תערוכה חדשה המשיקה לאלבום "כאן ביתי – ניצולי השואה ומדינת ישראל". התערוכה מביאה את קולם של הניצולים בדרכי הביטוי השונות שבחרו (ציור, מוסיקה, צילום, כתיבה ועוד) והשפעתם על החברה הישראלית. יוצגו בה דימויים רבים שבעיני הציבור היום נתפסים כישראלים "שורשיים" לכל דבר, ויוצריהם בעצם ניצולי שואה. לדוגמא הדמות הישראלית כל כך "שרוליק" שעוצבה ע"י דוש ניצול שואה מהונגריה.

• "הסוף!" שידלובייץ מבעד לעיניו של צלם גרמני
עורכות: ד"ר בלה גוטרמן ונינה שפרינגר-אהרוני
אלבום שידלובייץ הנחשף לראשונה במלואו, הוא אלבום ייחודי – מסמך היסטורי ויזואלי המתבלט בחשיבותו הגדולה גם על רקע רבבות התצלומים המתעדים את תקופת השואה.
האלבום מביא בתצלומים, בעדויות ובמאמרים את סיפורה של הקהילה היהודית בעיירה הקטנה שידלובייץ בתקופת מלחמת העולם השנייה.
באלבום 105 תצלומים שצולמו, נערכו וסודרו לפי נושאים ע"י צלם גרמני עלום שם. הצלם שאיננו נאצי בהשקפתו מתעד בעין אוהדת את חיי העיירה ויהודיה, שילוחם למוות ושוד רכושם.
סקרנותו של הצלם האלמוני לא התמקדה רק בתושבים בלבד, מראה דמותם, פניהם הנוגות, עיניהם הכבויות, פני הילדים ולבושם הדל. האלבום מקפיא בין דפיו שברי זמן ומראות שנמחו מן העולם - רחובות ‏הרובע היהודי, בית הכנסת, ומצבות בית העלמין היהודי. מופיעים בו גם תצלומים רבים ממהלך פעולת החיסול ושוד הרכוש שהתבצע בעת שיהודי העיירה גורשו למחנה המוות טרבלינקה, ביום השני אחר יום כיפור, שנת תש"ב, 23 לספטמבר 1942.
הצלם הגרמני בחר לתעד את מה שראו עיניו, בלי להתחשב בתכתיבים מבחוץ ובלי להוסיף לתצלומים דברי פרשנות שגורה זולת אמפתיה, וכך הנציח למעננו את המראות של עיירה קטנה אחת בפולין, עיירה אופיינית למאות עיירות דומות שהיהודים חיו בהן מאות שנים וגורל יהודיה לא היה שונה מגורלם. התיעוד המפורט שלו חילץ את יהודי שידלובייץ מהאלמוניות של פנים חסרי זהות מתוך מיליוני נרצחים.
שידלובייץ עיירה במחוז קילצה, בפולין, על אם הדרך בין קרקוב לוורשה. עם פרוץ המלחמה היו יותר משמונים אחוז מאוכלוסייתה יהודים. בתום המלחמה שרדו פחות מ-300 ניצולים מקרב 7,200 יהודיה.
לאלבום מצורפים:
- הקדמה של ד"ר בלה גוטרמן
- מאמר של נינה שפרינגר-אהרוני יועצת בכירה באגף המוזיאונים של יד ושם הבוחנת את עבודתו של הצלם הגרמני ונותנת בידי הקורא כלים להבין את החומר הוויזואלי שבאלבום ולהבין את ערכו.
- מאמר של ההיסטוריונית לאה פרייס על היהודים בשידלובייץ בימי הכיבוש הנאצי.
- שני קטעי זיכרונות – עדות אישית אוטנטית של שניים מיהודי העיירה.

ספרי מחקר:

• "הרהורים על השואה" מאת: פרופ' יהודה באואר
בשיתוף מכון בן-גוריון
יהודה באואר, מחשובי ההיסטוריונים של השואה, סוקר בספר הזה סקירה מאירת עיניים על השואה, ומזמין את הקורא לעיין מחדש בהיסטוריה שלה ובמשמעותה. על סמך המחקר שעשו הוא והיסטוריונים אחרים בשנים האחרונות פרופ' באואר מציע התבוננות אחרת על נושאים בסיסיים בחקר השואה ובכללם השאלות מהי השואה וכיצד אפשר להסבירה; האם אפשר להשוותה למקרים אחרים של רצח עם; כיצד הגיבו היהודים; מה הקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל. פרופ' באואר מנתח את ההסברים שנתנו היסטוריונים בולטים לשואה ומציע את תשובתו שלו לשאלה כיצד יכלה השואה להתרחש. בעזרת פרשיות מפתח מרתקות הוא מתמודד עם התגובות של יהודים בזמן השואה ומספר על כמה ניסיונות הצלה. עוד בוחן פרופ' באואר את התיאולוגיה היהודית על השואה, וטוען שאסור לנו לתת לאדי הערפל של המיסטיפיקציה לערפל את ראייתנו את השואה: השואה הייתה פשע שפשעו בני אנוש כנגד בני אנוש אחרים, ולכן היא מעשה שאפשר להסבירו ואפשר למנוע ממנו להישנות.

הספר ראה אור באנגלית בהוצאת Yale ב-2001.

ביקורות על המהדורה האנגלית:
מיכאל ברנבאום, University of Judaism: בספר המקורי והמרתק הזה באואר נותן את דעתו לכל הנושאים המרכזיים בהיסטוריוגרפיה של השואה. על כל אחד מן הנושאים שהוא דן בהם באואר שופך אור.
מיכאל ר' מרוס, Dean of the School of Graduates Studies and the Chancellor Rose and Ray Wolfe Professor of Holocaust Studies, University of Toronto: בסקירה האמינה הזאת, ההיסטוריון הישראלי יהודה באואר מהרהר על הסוגיה כיצד הייתה השואה לנושא עולמי וכיצד יש להבין זאת. כדי לעמוד במשימות האלה יש לנו צורך בחוקר בר סמכא. בתור אחד מן המומחים הגדולים בעולם לנושא, באואר עונה על הדרישה להפליא. בספר הזה נאספו ההרהורים הבשלים והמעודכנים שלו, שנתן עליהם את דעתו זמן רב, והם מבוססים לא רק על המחקר העדכני אלא גם על המחשבה המבריקה והביקורתית שלו.
כריסטופר ר' בראונינג, Frank Porter Grahm Professor of History, University of North Carolina at Chapel Hill: יהודה באואר, אחד מן האבות המייסדים של לימודי השואה, אין שני לו ברוחב היריעה המדהים שהוא פורס בה את ההרהורים והתובנות שלו בספר הרהורים על השואה.
פרופ' באואר-קורות חיים
פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל בתחום חקר ההיסטוריה של עם ישראל, נולד בפראג בשנת 1926. ב-1939 היגר עם הוריו לפלשתינה. ב-1960 קיבל את תואר הדוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית על חיבורו "ההגנה והפלמ"ח על רקע המדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה". את הקריירה האקדמית שלו התחיל כשנה מאוחר יותר במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. בין השנים 1973-1975 ו-1977-1979 שימש ראש המכון ובשנים 1984-1994 היה יושב ראש אקדמי. במקביל ייסד את המרכז הבין-לאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית ועמד בראשו.
בשנים 1980-1995 שימש יושב ראש חוג הבית בבית נשיא המדינה שעסק ביהודים בגולה ובארץ ישראל, ובין השנים 1986-1995 גם היה העורך של Journal of Holocaust and Genocide Studies.
פרופ' יהודה באואר היה פרופ' חבר באוניברסיטת ברנדייס ובסמינר התיאולוגי היהודי JTS בניו יורק, היה פרופ' אורח באוניברסיטת ייל והונולולו, פרופסור בקתדרה ע"ש קינג בסטוקטון קולג' ג'רסי ובאוניברסיטה UCLA של קליפורניה.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1998 נאם פרופ' יהודה באואר בפני חברי הבונדסטאג. באותה השנה זכה בפרס ישראל.
בשנת 2000 נאם פרופ' באואר בפני הוועדה הבין-לאומית בשטוקהולם בנושא השואה. בשנה זו גם התמנה לחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
פרופ' באואר היה ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם בין השנים 1996-2000. ומשנת 2000 הוא משמש יועץ אקדמי של יד ושם. הוא חבר במועצת יד ושם, בהנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה, בוועדה המדעית של יד ושם, ובמערכת יד ושם – קובץ מחקרים. וכן הוא משמש יועץ אקדמי בכוח המשימה הבין-לאומי לחינוך, זיכרון וחקר השואה.
בין פרסומיו:
American Jewry and the Holocaust (1981)
השואה: היבטים היסטוריים (1982)
תגובות בעת השואה (1983)
יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933-1945 (2001)

• "תולדות השואה בוהמיה ומורוויה" מאת: ליוויה רוטקירכן בליווי הקדמה למהדורה העברית של פרופ' יהודה באואר
ספרה של ליוויה רוטקירכן הוא המחקר המקיף הראשון מסוגו שעוסק בגורלה של יהדות צ'כיה בשואה. זהו תיאור מרתק וניתוח מעמיק של גורלה של אחת הקהילות היהודיות החשובות באירופה בתקופת השואה. הספר סוקר את תולדות יהדות בוהמיה ומורוויה מראשית התיישבותם באזור דרך הסכם מינכן, וכלה במצבם הטרגי של יהודי הפרוטקטורט בתקופת זו.
הוא פורש יריעה היסטורית רחבה של היהודים באזור למן המאה העשירית ועד ייסוד צ'כוסלובקיה ב-1918, מתאר את השתלבותם המהירה של היהודים בחיי התרבות הכלכלה והפוליטיקה של הדמוקרטיה הצעירה (1918-1938), בוחן את המאורעות שהביאו לידי ביתור צ'כוסלובקיה (1938-1939) ואת השלכותיו החמורות על היהודים, בוחן את המדיניות כלפי היהודים בימי הכיבוש הגרמני (1939-1945) ואת גישתן של הממשלות הצ'כיות ששיתפו פעולה עם הנאצים ב"שאלת היהודים". המחקר בוחן את הדרכים להתנגדות וסולידריות בייחוד בתחום התרבות, את מאמציהם של צ'כים לא יהודים להסתיר ולהציל יהודים, את גטו טרזין ומורשתם הרוחנית של אסירי טרזין ועוד.
ליוויה רוטקירכן, היסטוריונית נודעת של יהודי צ'כוסלובקיה, חוותה בעצמה את מוראות השואה.
מס' עמודים: 403 מחיר: 89 שקלים

ספרי תיעוד/מכתבים:

• "להיות יהודי בברלין" מכתבים של עיתונאי יהודי צעיר מברלין בעריכת דניאל פרנקל בליווי הקדמת העורך
להיות יהודי בברלין הינו אוסף מכתבים יחיד במינו שכתב הרמן זמטר, עיתונאי יהודי צעיר מברלין לנמענים שונים.
הרמן זמטר היה מנהל מחלקת המודעות של Jüdisches Nachrichtenblatt, העיתון היהודי האחרון שהמשיך להופיע בגרמניה הנאצית אחרי פרעות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. בעת שעלה ביחד עם רעייתו הטרייה לילי על רכבת הגירוש שיצאה מברלין לאושוויץ ב-12 במרס 1943, היה זמטר בן 33. ללילי זמטר עדיין לא מלאו 24 שנים.
זמטר הותיר אחריו 19 מכתבים. 14 מתוכם נשלחו לשתי נשים גרמניות שדאגו לשלוח לו מצרכי מזון בהיחבא – המבשלת שעבדה בבית משפחתו ובתה. המכתבים הועברו על ידי אנשים שונים וכך ניצלו מצנזורה.
קומץ המכתבים מהווה מסמך היסטורי יחיד במינו על הקהילה היהודית בברלין בצל הגירושים שנרשם בעת ההתרחשות עצמה. ההתכתבות איננה חושפת עובדות היסטוריות בלתי מוכרות – עובדות הידועות ממילא גם מתוך התיעוד הרשמי הנאצי – אך מאפשרת לקורא הצצה נדירה אל נקודת ראותו של מי שחווה את הרדיפות על בשרו: כיצד היה להיות יהודי בברלין בתקופת השואה? כיצד היה להיות משולל חופש תנועה, להיות מנוע מלבקר בגנים הציבוריים או לשאול ספרים בספריות ציבוריות? כיצד היה לחיות על הקצבות רעב מיוחדות שקוצצו והלכו משבוע לשבוע, לענוד את הטלאי הצהוב, לחזות בגירוש שכניך וידידיך ולהשתתף בהלוויות של מי שאיבדו עצמם לדעת מאימת הגירוש? ומעל לכל: מה ידעו היהודים בברלין על כוונות הרודפים הנאצים? באיזו מידה ידעו מהו גורלם של המגורשים למזרח? אילו מסקנות הסיקו מכך בנוגע לעצמם?
המכתבים, הרואים כאן אור לראשונה, מצטרפים לרשימה מצומצמת של מקורות על חיי היום-יום של יהודי ברלין בתקופת הגירושים לגטאות ואתרי הרצח במזרח אירופה.
לספר מצורף מבוא בו מרחיב המחבר בנוגע למשפחת זמטר, גורלו של הרמן זמטר עצמו, החיפוש אחר המכתבים ונמעניהם ולבסוף, גילוים של המכתבים. כמו כן המחבר עוסק בראשית התיישבותם של היהודים בברלין, השתלבותם המהירה בחיי העיר, שיעור היהודים באוכלוסיית ברלין, הידלדלות האוכלוסייה היהודית בברלין בעקבות נגישותם של הנאצים ועוד.

• "אדז'יה יקירתי, ילדים יקרים" – חלופת מכתבים
מאת: סרז' רוטגולד, תרגום: עדה פלור
עורכת: עדינה דרכסלר
"אדז'יה יקירתי, ילדים יקרים" מכיל חליפת מכתבים יוצאת דופן ומרגשת בין מרדכי רוטגולד אבי המשפחה שנעצר ונכלא במחנה בדרום צרפת, לבין אשתו וחמשת ילדיהם שנותרו בפריז.
בספר מצויים מכתביו של מרדכי למשפחתו וכן מכתבי הילדים אליו אותם שלח לאשתו ימים מועטים קודם שגורש לאושוויץ. את מכתבי אשתו לא החזיר. הוא התקשה להיפרד מהם ולקח אותם עמו. כמוהו גם הם לא שרדו.
לצד המכתבים המתורגמים מופיעים צילומים של המכתבים המקוריים ובהם איורי הילדים הצבעוניים והקישוטים שהכינו לאביהם. את המכתבים ליקט ובחר סרז' רוטגולד בנו של מרדכי והוסיף מבואות קצרים מעין קרעי זיכרונות.
על הספר
ב-13 במאי 1941 נעצר מרדכי רוטגולד ונכלא במחנה בון-לה-רולאנד שבדרום צרפת. בפריז נותרו אשתו אדז'יה וחמשת ילדיהם. במשך למעלה משנה ניהלה המשפחה חליפת מכתבים ענפה. האב כתב בקביעות לילדיו ולאשתו ותיאר את חיי היומיום במחנה, אבל בעיקר הביע את געגועיו, את אהבתו לאשתו ולילדיו, את מסירותו למשפחתו, ומעל הכל את האופטימיות הבלתי נלאית שלו. ילדיו ואשתו כתבו לו בקביעות יומיומית כמעט. כיצד חיים חמישה ילדים קטנים ואמם, בלי האב, בצל הכיבוש והאימה? המכתבים פורשים את סיפורה של משפחה יהודית בזמן השואה שבחרה לחיות באומץ, בשמחה, בתקווה ובאמונה על-אף הכל ולמרות הכל.
ב-28 ביוני 1942 נשלח מרדכי רוטגולד לאושוויץ ונספה שם. ימים מעטים לפני כן שלח מרדכי לאשתו בפריז את מכתבי הילדים, יחד עם "דברים שונים שאני כבר לא צריך [...] את המכתבים של הילדים שימי באיזה מקום ותשמרי. עוד נקרא אותם ביחד". את מכתבי אשתו לא החזיר כאמור, הוא התקשה להיפרד מהם ולקח אותם עמו לאושוויץ. כמוהו גם הם לא שרדו. אדז'יה והילדים ניצלו הודות לעזרתם של שכנים צרפתים אמיצים שהחביאו אותם והבריחו אותם לדרום צרפת.
חליפת המכתבים פורשת את סיפורה האישי של משפחה יהודית בזמן השואה, אולם בד בבד מספרת את סיפורה של השואה בצרפת. בתוך המכתבים האישיים מקופלת כל ההיסטוריה הטראגית של יהודי צרפת בימי הכיבוש הנאצי. הסיפור הפרטי העולה מתוך המכתבים, התמונות והמסמכים חושף את האימה שנקלעו אליה יהודי צרפת שהאמינו שהיא ארץ החופש, השוויון והאחווה.
בנוסף למכתבים כולל הספר תמונות של הילדים ושל שאר בני המשפחה ומסמכיו של מרדכי רוטגולד – רשימת הגירוש שהוא נכלל בו, תעודת בית החולים שבו היה מאושפז במחנה, תעודת הפטירה שלו באושוויץ.
לספר מצורף מבוא היסטורי על צרפת והיהודים בשנים 1940-1944.
שניים מבניו של סרז' רוטגולד – נכדיו של מרדכי מתגוררים בארץ. אחד מהם אף נקרא על שמו.

ספרי זכרונות:

• "יונה על חוט תיל" - מסע במצוות סבא
מאת: דבורה שטיינר ואן רויאן
עורכת: ד"ר בלה גוטרמן
יונה על חוט תיל - מסע במצוות סבא מספר את סיפורו של יונה שטיינר, שב- 1939, והוא בן 13, נחטף לעבודת כפייה בעת שחזר מבית ספרו בפולין ונבלע במחנות עבודה וריכוז. הוא שרד חמישה מחנות שמחלקם ברח בזכות אומץ לב, נחישות, מזל ועורמה.
בשנת 1969, כאשר הייתה המחברת דבורה שטיינר ואן רויאן בת 18, הגיעה מארה"ב לישראל ובידיה מעטפה דהויה ועל כתפיה מוטלת שליחות לא צפויה: "דבורה, מצאי לי את הבן של אחי, אמר סבי בקולו הנחוש והסמכותי, תחב את המעטפה הישנה לתוך ידי, והצביע על כתובת השולח בצד השמאלי העליון של המעטפה, שרק בקושי היה אפשר לפענח אותה. מצאי לי אותו. גרמתי לו עוול". המחברת מצאה את יונה שטיינר, וחיי כולם השתנו.
דבורה מצאה את הבן של אחי סבה אך זה לא הספיק לה. היא הייתה חייבת לדעת יותר – מדוע נשא סבה את סוד האשמה במשך שנים רבות כל כך? איך הצליח יונה לשרוד את השואה ולהגיע לארץ? מה עלה בגורלם של יתר בני משפחת שטיינר ? מדוע מעולם לא סיפרו לה?
דבורה נשארה בארץ ארבע שנים, מתוכן שנה כמתנדבת בקיבוץ גינוסר בו חי יונה. יונה קיבל אותה לחיק משפחתו כבת. במשך שישה חודשים למדה עברית, משום שיונה סירב לדבר אתה בשפה אחרת. וכאשר למדה את השפה, למדה גם על משפחתה, על סיפור חורבנה ועל הישרדותו של יונה - ניצול אחד בארץ מבין האחים והאחיות של סבה וצאצאיהם – מעל 75 נפשות.
במשך שנה תרגמה את ההקלטות מעברית לאנגלית ותמללה את הראיונות עבור בני המשפחה האמריקאיים ועבור בניו של יונה שלא שמעו מעולם את סיפורו של אביהם.
לאחר 38 שנים מעלה דבורה על הכתב את סיפורו של יונה ואת סיפור המשפחה שאיחדה מחדש – סיפור מסע של עשרות שנים שנמשך עד היום, מסע חובק עולם של חיפושים וגאולה של שתי משפחות הקשורות בקשרי דם, שהמלחמה הפרידה ביניהן.
בהיותו בן 80 ארז סבה של דבורה, סולומון שטיינר, את חפציו ועלה לארץ יחד עם סבתה, כדי לחיות בה. וכך באיחור של 40 שנה, התאחדו מחדש.
ב-1999 מתאחדת משפחת שטיינר האמריקאית והישראלית בטיול שורשים לפולין, בו מוביל יונה את המשפחה לבית הוריו - הבית אליו לא הצליח לחזור מבית הספר ב-1939. כאן גילה יונה שהאישה המתגוררת בבית הוריו, הכירה את משפחתו והייתה עדה להוצאתם להורג ע"י החיילים הגרמניים. כאן גם הזיל לראשונה את הדמעות שעצר במשך שישים שנה.
לספר מצורף פרק על תרומתו של יונה להקמת המדינה וביסוסה ולפיתוח משק המים והציוד המכני בקיבוצו – קיבוץ גינוסר.
על המחברת
לאחר שעזבה את ארצות-הברית ונסעה בשנת 1969 לישראל, הייתה דבורה שטיינר ואן רויאן מתנדבת בקיבוץ גינוסר. היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ב-1973הצטרפה להיאחזות הנח"ל "נחל ים" בסיני, ואחר כך שהתה זמן ממושך בדרום מזרח אסיה וביפן, ועבדה שם בתור צלמת עצמאית. לאחר שסיימה לימודים לתואר שני במכללה לאמנות של מדינת מסצ'וסטס בבוסטון, נסעה לדרום אפריקה ולמצרים. דבורה שטיינר ואן רויאן התגוררה כמה שנים בעמאן שבירדן, ובשנים 1998-2001 שימשה יועצת עיצוב ל"קרן של נור אל חוסיין", ול"קרן נהר הירדן" של המלכה ראניה אל עבדאללה. בתפקיד הזה סייעה לנשים כפריות ולפליטים לייצר עבודות יד וטקסטיל ולייצא אותן.
דבורה שטיינר ואן רויאן היא מעצבת גראפית וסופרת, ומתגוררת היום בבוסטון. בשנת 2002 ראה אור בהוצאת הרפר קולינס ספר הזיכרונות שלה: Boat Bastard, a Love/Hate Story. בתה, קירי שטיינר ואן רויאן, לומדת רפואה וטרינרית באוניברסיטת סנט ג'ורג' בגרנדה שבאיי הודו המערבית.
דבורה מקיימת קשר הדוק עם משפחתה בקיבוץ גינוסר ובתל אביב, ומגיעה לארץ לעתים קרובות.
למידע נוסף על הסופרת פנו אלינו וכן בקרו באתרים:http://www.boatbastard.comhttp://www.dvrdesign.com.
מס' עמודים: 162 מחיר: 69 שקלים

• "מקס ליברטי" - 145922
פורט מונלוק * דרנסי * אושוויץ-בירקנאו * גטו ורשה * דכאו * קאופרינג * אלאך
מאת: מקסי ליברטי
זהו סיפורו של מקסי ליברטי, בן למשפחה בת 14 ילדים ששורשיה במרוקו והתגוררה בפרוורי העיר ליון שבצרפת. בן 18 נתפס ונכלא בפורט מונלוק ונשלח משם למחנה דרנסי. מדרנסי גורש לאושוויץ-בירקנאו ומשם נשלח לנקות את חורבות גטו ורשה. הוא חלה בטיפוס, אבל ניצל בזכותו של יופ, מנהל "המרפאה" במקום. הוא השתתף בצעדות המוות מוורשה למחנות דכאו וקאופרינג והגיע אליהם באפיסת כוחות. מקאופרינג צעד בצעדת המוות לאלאך, המחנה שבו שוחרר בידי האמריקאים. לאחר השחרור חזר לביתו, התאושש ועשה חיל בעולם העסקים. מאז הוא מקדיש מזמנו ומכספו להנציח את זכרם של כל מי שלא שפר עליהם מזלם כמוהו.

* השקט שנשבר-סיפורן של שתי אחיות מהולנד בימי המלחמה
מאת: בטי באוש, אלישבע אורבך
" אנו המשכנו לשתוק ובנינו לא שאלו. כאילו נחתם בנינו הסכם שתיקה.אבל הדור השלישי הצליח לשבור שתיקתנו הארוכה..."
סיפורן של שתי אחיות ילידות הולנד, אלישבע ובטי לבית פולק, ושל הדרך שעשתה כל אחת מהן כדי לשרוד בימי השלטון הגרמני. אלישבע נתפסה ונשלחה למחנות וסטרבורק וברגן-בלזן. היא שוחררה מברגן-בלזן במסגרת מבצע חילופין ועלתה לארץ עוד לפני תום המלחמה. בטי ובעלה פיליפ, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות בהולנד, נלכדו. פיליפ הוצא להורג בידי הגרמנים, ואילו בטי שוחררה והוסיפה לחיות בזהות ארית ולעבור ממקום למקום עד סוף המלחמה. הוריהן של בטי ואלישבע נספו במחנה ההשמדה סוביבור, ואחותן הגדולה יול מתה שבוע אחרי ששוחרה מבלגן- בלזן.
אלישבע השלימה את לימודיה בבית הספר לאחיות הדסה הר הצופים. בטי התמחתה בתחום החקלאות ועמדה בראש משרד ממשלתי בהולנד. שתי האחיות, שהקשר העז ביניהן מעולם לא נותק, שוב קרובות זו לזו והן מתגוררות בישראל.
מס' עמודים: 139 מחיר: 69 שקלים

* "וילדי איננו" - זיכרונות צורבים מקרפטורוס ומאושוויץ
מאת: לילית ברקת (מפי שרה גולדרייך)
"שוב ושוב שאלתי את עצמי מי היה לצדו של ילדי בשעת מותו... מי נטל את ילדי על הידיים? מי חיבק אותו וניסה להרגיעו ברגעים האחרונים לחייו? אני לא חדלה להתענות בשאלה מדוע לא אחזתי בו וברחתי עמו מן הרכבת... המחשבה המציקה לא מרפה ממני עד עצם היום הזה. איני מפסיקה לשמוע את קולו הזועק אלי, והמחשבות על מה היה קורה לו ברחתי עם הילד אינן מניחות לי. עדיין אני מצטערת שלא עשיתי זאת הגם שאני יודעת כמעט בביטחון שהיו הורגים אותנו בו במקום" - כך כותבת שרה גולדרייך בזיכרונותיה, ואינה מוצאת מנוח לנפשה.

בת שבע-עשרה נישאה שרה ליוסי, אהוב נעוריה, והם השתקעו בבית הוריה של שרה, בכפר בקרפטורוס. כעבור שנה, בקיץ 1940, ילדה את בוריס. באותם הימים כבר היה האזור נתון תחת שלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים גזעניים. ואף-על-פי-כן, בשל לכידותה של המשפחה והפצרת הוריה, ויתרו בני הזוג על פתח ההצלה שנפתח להם – הצעת עבודה שקיבל יוסי בניו זילנד.
יוסי גויס לפלוגות העבודה ההונגריות ונרצח, ושרה ובנה הפעוט גורשו לאושוויץ-בירקנאו. בדרך למחנה המוות נקרע בנה ממנה ונשלח אל מותו, נישא בזרועות בני משפחתו של יוסי. שרה נכלאה באושוויץ, אך הצליחה לשרוד את אימי המחנה ואת צעדת המוות. לאחר המלחמה שיקמה את חייה בישראל והקימה משפחה חדשה, אבל גם היום לא מרפות ממנה זעקותיו של בוריס בנה כשנלקח מבין ידיה.
מס' עמודים: 111 מחיר 69 שקלים

• "לשרוד כדי לספר"
מאת: מרים סעדיה
מרים סעדיה הייתה ילדה כשפלשו הגרמנים לפולין. הוריה נהרגו בשבועות הראשונים של המלחמה, ומאז היו חייה למסע אין-סופי של בריחה ונדודים. היא מתגלגלת במנזרים ובבתי פולנים, תוך הסתרת זהותה היהודית, כשהיא שואבת כוחות מדמיונה העשיר. בשעות מצוקה מצאה מפלט בעולם דמיוני שבנתה. כשהזוועה וההשפלות התעצמו והדמיון כבר לא יכול היה לסייע, נאלצה להתכנס בתוך עצמה ולצמצם את נוכחותה וזאת בלי לוותר על עולם פנימי עשיר וסוער. הקורא את הספר ישתאה לנוכח הרצון האיתן כברזל שלה להישאר בחיים כנגד כל הסיכויים, כאשר קרוביה נרצחים, כל העולם היהודי שמסביבה עולה באש, וחייה שלה תלויים על חוט השערה, בסביבה עוינת המבקשת את נפשם של היהודים.
סמוך לקום המדינה עלתה מרים לארץ ישראל, נישאה והקימה משפחה. היא מתגוררת כיום בתל אביב.
תקציר
ספר שחיברה מרים סעדיה ילידת לודז' על ילדותה בעיר, קורותיה בשואה ועלייתה לארץ ישראל. המחברת נולדה בשנת 1929 כמריה ברוניסלבה פישמן, אחות לאביגדור שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. ילדותה כאמור עברה עליה בלודז',היא מספרת על חיים רגילים של משפחה, מריבות עם אחיה, טיולים בקיץ, ביקורים אצל דודים וכו'. ואז פרצה המלחמה.אמה נהרגה בימים הראשונים למלחמה ב - 8 בספטמבר כאשר ברחה משפחתה מלודז' לוורשה והותקפה בידי מטוסים גרמניים.לאחר שבועיים גויס אביה לצבא הפולני ומאז נעלם. מרים לא יודעת עד היום מה אירע לו.
מעתה ואילך מתחיל סיפור הישרדותה של מרים: היא חוזרת ללודז' (עם אחיה ועם בת דודתה הניה)ומתגוררת עם אחיה אצל דודתה הלה ודודה בולק, אבל הדוד לא סובל אותה והיא עוברת לגור אצל דודתה רניה בגטו ביאלובז'גי. היא גרה אצלה כשנתיים וסובלת התעללויות קשות, מכות והשפלות. במאי 1942 היא עוזבת את רניה ונוסעת אל הלה ובולק שעברו בינתיים להתגורר בוורשה. הדוד שלא רצה את מרים אצלו שילם לד"ר יוליה בילצקי, רופאה פולניה, כדי שתיתן למרים קורת גג. מרים התגוררה אצלה בעיר פרושקוב שישה חודשים, ולאחר שיהדותה כמעט התגלתה היא נשלחה ללמוד את עיקרי הדת הנוצרית במנזר. בינתיים הרגו הגרמנים את אחיה וגם יהדותה כמעט ונחשפה ע"י ידוויגה,חברתה ללימודים. היא בורחת שוב והפעם למנזר בכפר יִגנצוב. היא מתנצרת שם,אולם נתונה למשטר קשוח קפדני ועוין של נזירות שחושדות בה כל הזמן שהיא יהודיה ומתאנות לה. היא עובדת כפועלת ברפת עם פועלות עניות ובורות אבל הצלחתה לא רבה ביותר והיא נתונה כל העת ללעג ולגידופים מצד הנזירות. היא כמעט מגורשת מהמנזר, אבל שוב מצליחה להישאר בו עד שמגיעים הרוסים בחורף 1945. כשבאים הרוסים, מתוודה מרים שהיא יהודייה ומסולקת מיד מן המנזר. היא מגיעה לשימנוב אל מנזר נְיֵפוֹקַלַנקִי ("ההתעברות הטהורה") שהייתה בו קודם ואחר כך מתגוררת במוסד לנערות חסרות בית בוורשה.אחר כך היא עוברת לפנימייה בירוסלב כדי ללמוד בתיכון עד שהיא פוגשת את נציג הסוכנות היהודית ועולה ארצה דרך מרסי.
מרים נישאת בארץ ליוחנן סעדיה, נולדים להם בן ובת ויש לה כיום שני נכדים. היא מתגוררת בגבעתיים.
המייחד את הספר: חוזקה הנפשי של מרים, תושייתה ויכולתה לשרוד במצבים משתנים כשחייה תלויים לה מנגד, כל משפחתה אובדת ועמה העולם היהודי שהכירה.