ספר חדש בהוצאת "יד ושם". מסע זיכרון בין וינה, טרזיינשטט, אושוויץ, כריסטיאנשטט, גרמניה וניו-יורק, מאת רות קלוגר שניצלה משם.
רות קלוגר אינה מאמינה שאפשר לשחזר את אירועי השואה, כי לעולם יהיו חסרים שם "הריח, והפחד העולה מגופיהם של בני אדם, התוקפנות המרוכזת, הרוח המתכווצת ונחלשת".
לכן ספרה של קלוגר "נופי זיכרון" אינו כרוניקה של אירועים דווקא, אלא אנטומיה של זיכרון. התחנות נמצאות כאן: ילדות ונערות בווינה, הגירוש שלה ושל אמה לטרזיינשטט, השילוח לאושוויץ והחיים במחנה המשפחות, שעובר בחופשיות מן ההווה אל תחנות העבר וחוזר חלילה.
זהו סיפור המשורטט ביד אמן מרגשת, ובו בזמן ישירה ונוקבת, נקי מכל דרמתיות וסנטימנטליות ולמרות זאת - ואולי דווקא בשל כך - בעל עוצמה מטלטלת. רות קלוגר בוחנת בלי הרף את זיכרונותיה הישירים, את החללים במסע הזיכרון שלה בנוגע לאירועים שלא הייתה עדה להם (למשל גורלושל אביה), ואת תרבות זיכרון השואה בכלל.
רות קלוגר נולדה בווינה. היא הייתה בת שש כשהיטלר פלש לווינה. אביה נשלח לבוכנוולד, שוחרר וברח מווינה, עבר לצרפת, נכלא בדרנסי ושולח למזרח ונספה. היא ואמה נשלחו לטרזיינשטט במשלוח האחרון שיצא מווינה בספטמבר 1942. הן היו שם במחנה המשפחות. ביוני 1944, כשהייתה רות בת 12, הצליחו לעבור את הסלקציה ונשלחו למחנה העבודה כריסטיאנשטט (תת-מחנה של גרוס-רוזן).
מחנה המשפחות חוסל חודש אחר כך, ביולי 1944. רות ואמה ועוד נערה שאומצה בידי אמה באושוויץ, ברחו מצעדת המוות שיצאה מכריסטיאנשטט וניצלו. הן שהו בגרמניה עוד כשנתיים ואז היגרו לארצות-הברית והתיישבו בניו יורק. רות קלוגר נעשתה פרופסור לספרות גרמנית. עם ספרה האוטוביוגרפי הזה במהדורתו הגרמנית, זכתה בפרס היינריך היינה (1997) ובפרס היוקרתי ע"ש תומס מאן (1999).