עכשיו, אחרי שסיימתי אותו... כשאני חושב מה לכתוב על הספר אני חש מעט מבולבל. אלא שלפני שאני פורס את בלבולי לפניכם, להלן מעט מידע על הספר:
"בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי, כשאני לא עובד וקשה לי עם עצמי, אני יורד עשר קומות במעלית וממשיך ברגל העירה, כי יותר מכל אני חייב אז לסדר לעצמי את הנשימה, שאם אני יושב לבד בבית היא נעשית קצרה וחטופה, ואני נתקף אי שקט, וזקוק להליכה נמרצת ולנשימות עמוקות... והפתרון הכי טוב בשבילי הוא להזיע קצת בירידה לעיר, והדרך הטובה והקצרה ביותר מהבית שלי היא דרך הוואדי - ואדי רושמיה - כי ערבי חג הם לא ממש חגיגה בשבילי... וכל הארגונים וסידורי החג, הקניות והמתנות מורטים את עצביי וראשי, כמו תמיד, נמצא בכלל במקום אחר... ועכשיו אתם אינכם, ובמיוחד אין אמא שתדאג שכל המשפחה תתאחד בערב חג, כי דם זה לא מים, ואם גם זה ביטוי שתרגמה מאיטלקית אני לא יודע, אבל היה לפחות בית שהיו בו ארוחות חג שלא אדע אף פעם להכין, וצחוק של ילדים שכבר לא יחזור אלי..."
דן זהבי נולד וגדל בחיפה, בעל תואר שני בפיזיקה מהטכניון, עוסק בהנדסת מערכות. בספרו הראשון, בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי, מצטייר דיוקן המספר במכתב שבו הוא פונה אל אביו המת, ומגולל את קורות חייו במשך השנים הרבות שבהן גזר על עצמו, עוד כילד, שתיקה. במהלך הכתיבה חורג המספר מהבועה שבה הסתגר, נחשף כמבוגר זר ושונה, ומגלה שכדי לכתוב - עליו קודם לדבר. הוא מתחיל לחפש מלים, בוחן מחדש ביטויים, וגם משפטים הוא לומד לחבר, במכתב שמתגלגל לסיפור דברני ושותק - שבו הוא מוצא את שפתו.
עד כאן הכל טוב ויפה. אני פותח את הספר ומתחיל לקרוא. עד מהרה אני מתאהב בו. קורא את מילותיו של המספר בשקיקה. כל כך הרבה ציטוטים ממקומות שונים ומשונים שגורמים לי לחייך. סוף- סוף, בעולם ה"אינדיבידואלי" האופף אותנו ובחברה המקדשת את ה"אני" עד לכדי פורנוגרפיה, מצאתי מישהו שאינו מתבייש להביא מדבריהם של אחרים ועושה זאת בחן, בחסד וברחמים. תענוג עילאי. כל כך הרבה רגעי הזדהות עם המספר... סיפור אנושי, פשוט ונוגע ללב. כתיבה אסוציאטיבית קולחת. תחושה אינטימית שזורה בין המילים. נכון שלפעמים אני לא מצליח לעקוב אחריו ואחרי השמות שהוא מזכיר ויחד עם זה הנאתי מן הקריאה נותרת שלמה. אני ממשיך לקרוא. קראתי כבר את שליש הספר. "אוקיי... " אני אומר לי "אחלה ספר. בוא נראה לאן זה יתפתח".
אבל העמודים חולפים להם ביעף. אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ומה שהתחיל כהתעניינות וכהתלהבות רבתי הופך לדשדוש שחוזר על עצמו במעגל אינסופי. הספר אינו מתפתח לשומקום. לא רגשית ולא מבחינת העלילה. שנייה לפני סופו נדמה לי שמגיע רגע מרגש. אמיתי כזה. מאותם אלה הגורמים לי לפעמים ללחלוחית בזוית העין. אני מתכונן אליו בשקיקה אלא שהרגע נגמר לפני שהתחיל ואני חוזר נרגן אל מעגל השתיקה האינסופי של המספר. שנייה אחר כך כאמור, הספר נגמר לי... בקול ענות חלושה.
אני סוגר אותו בכעס ובאכזבה. "כבר הייתי שלך" אני לוחש לעצמי בשקט בשיחה דמיונית ביני לבין המחבר. "לא יכולת להשתדל קצת? אוף איתך!"
גם על החיים האפורים ביותר צריך לדעת לשפוך מעט צבע אם רוצים להפוך אותם לסיפור מעניין.
לסיכום, אני שלא למדתי ספרות באוניברסיטה, הקטן מכולם, דל המעש, הפושטק מבן יהודה אומר:
מטוס שלא ממריא הוא סתם עוד מכונית עם בליטות ארוכות ומשונות בצדדים שרק מפריעות.
ואם יש משהו שמעצבן ת'נשמה אז זה בדיוק אלו שנותנות לך פור-פליי על הכיפאק אבל שולחות אותך לישון בסוף הלילה לבד.
נוצר:
16/04/2008 20:52:00
עודכן:
16/04/2008 21:02:00
גרסה להדפסה |
שלח לחבר |