"מימונה" - דרמה משפחתית נוקבת, לא רק במרוקאית

מחזה ישראלי חדש מאת חנה אזולאי-הספרי, עולה בתיאטרון בית ליסין. סודות, שקרים ומערכות יחסים מורכבות, בקרב שלושה דורות במשפחה ישראלית ממוצעת.

לפני שבוע הייתי בהצגה של תיאטרון היידיש שפיל. כיון שאני די מבינה את השפה, יכולתי לצחוק מביטויים עסיסיים ביידיש, אבל גם יוצאי מרוקו (וכאלה שאינם מבינים יידיש), יכלו להבין כל מילה, כיון שהוקרן תרגום צמוד בעברית.

האולם בו הועלתה ההצגה החדשה "מימונה", של תיאטרון בית לסין, היה מלא מפה לפה, ולפי הצחוקים שעלו מתוך הקהל - בתגובה לביטויים שהושמעו ע"י השחקנים בשפה המרוקאית - יכולתי לנחש שחלק לא קטן מבין הצופים הם יוצאי מרוקו וצאצאיהם, מביני השפה. טוב, נכון שיש להם "בעלות" על המימונה, אבל תיאטרון בית לסין הוא שלי באותה מידה, ואני לא הבנתי כמה וכמה משפטים, שכנראה הייתה להם משמעות, וחבל. וזו הביקורת העיקרית שיש לי על ההצגה. מחמאות, דווקא, יש לי המון!

המחזאית חנה אזולאי-הספרי, אולי התכוונה לכתוב מחזה הנוגע בהווי ובתרבות של יוצאי מרוקו בישראל, אבל ראו זה פלא - אני מצאתי בו סיפור כלל-ישראלי, אפילו אוניברסלי. הדמויות במחזה יכולות לייצג עדות שונות, הקונפליקטים מוכרים ומעוררי הזדהות, מערכות היחסים כמו הובאו מהבית הפרטי של כל אחד מאיתנו. וזו גדולתו של המחזה - כל אחד - לא חשוב מאיזה עדה או דור, ימצא משהו משל עצמו וסביבתו.

אנחנו מכירים את היסטריית החגים (סדר פסח, ראש השנה...), במחזה הזה - חג המימונה. במהלך ההכנות לאירוע המימונה המסורתי בבית משפחת דהן (מרוקאית, אלא מה), המתגוררת בבית פרטי מרווח בעיירת פיתוח בדרום הארץ, נחשפים בפני מרים, אם המשפחה (שרה פון-שוורצה), סודות ושקרים המאיימים לפרק את משפחתה; הקומבינות הפוליטיות של בעלה, מקסים (מתי סרי); פירוק הזוגיות של בנה דור עם כלתו המיועדת (דרור דהן, גלי בן-גיאת); תוכניותיה העתידיות של חופית, הבת הגדולה (ליז רביאן); התנהלותה של הבת הקטנה מול המחשב (הדס מורנו); אבי בעלה העיוור, שיש לו לבנו עצה בעייתית (עמנואל חנון שמתחלף עם אברהם כהן).

ואילו היא - הרעיה והאם, מה מקומה במערכת המתפוררת הזו? מהן הזכויות שלה? האם מותר גם לה להיות היא?

דווקא במהלך היום העמוס והחגיגי ביותר - חג המימונה והמופלטות - מתפרצים המתחים בין כולם, ומרים, הסופגת והמרגיעה המשפחתית - מנסה ללכת בין הטיפות, נלחמת בחירוף נפש על שלום המשפחה, אך מחליטה תוך כדי ההתרחשויות, שאינה מוכנה יותר שידרכו על כבודה וחירותה. חג שחרור האישה.

הפרטנר שלצידי (פולני, שמאד נהנה מההצגה) טען שהעמיסו במחזה קצת יותר מידי סטריאוטיפים ונושאים - לסביות ופמיניזם, פוליטיקה ושחיתויות, פער דורות והבדלי תרבויות, שקרים והסתרות, משברים כלכליים ואידיאולוגיות, גניקולוגיה ואקולוגיה, ויש עוד...). אני דווקא ראיתי בשפע הרב הזה, מגוון של נושאים למחשבה ובסיס מורכב שממנו ניזונה הדרמה, שמידי פעם מוצאת לה זווית התפרצות אחרת.

את המחזה, כאמור, כתבה חנה אזולאי-הספרי, שהמחזה הקודם שלה "סליחות" הוצג בהצלחה רבה בתיאטרון בית לסין; הבימוי: כפיר אזולאי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: אולה שבצוב; מוסיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: עדי שימרוני. השחקנים, כולם - מפגינים משחק משובח. מתי סרי, עם כל המוחצנות של הדמות - מעורר סימפטיה והבנה. אבל אין ספק שמי שעוצמת הביצוע שלה כובשת וממלאה את הבמה - זו האם והאישה - שרה פון-שוורצה (שמתם לב, ממוצא גרמני ופירוש השם 'שוורצה' הוא שחורה, ואל תנסו אפילו לייחס לי אמירות גזעניות, זו המחזאית שהתחילה...).

"מימונה" - דרמה משפחתית נוקבת, המפגישה שלושה דורות של משפחה ישראלית ממוצעת אחת, במאבק על זהות ושרידות בין מסורת לחידוש.

הצגה מאד מומלצת.