הצגה חדשה בתיאטרון גשר : "סונטת קרויצר" - וידויו של רוצח - מונודרמה בשילוב מולטימדיה

מחזה לשחקן ומוסיקה על פי הנובלה הקלאסית מאת לב טולסטוי. העיבוד המודרני של הסיפור מהמאה התשע-עשרה עלה במקור ב-Gate theatre שבדבלין, אירלנד, ומשם יצא לתיאטראות בעולם וזכה להצלחה.

"מבין התאוות – המרושעת והעיקשת מכולן היא תאוות הבשרים".זהו וידוי קורע לב שמתרחש בקרון רכבת, לאוזניהם של מי שיסעו איתך כברת דרך ואז יעלמו כלעומת שבאו, ולכן אפשר לספר להם הכל, אפילו... שרצחת את אשתך. הנוסע אכול החרטה פורש בפני הקהל את הטרגדיה של נישואיו. קנאת הבעל הנבגד מגיעה לשיאה כשהוא שומע את אשתו ומאהבה הכנר, המורה למוסיקה, מנגנים ביחד את סונטת קרויצר מאת בטהובן. זו ההצגה השלישית של משה איבגי בתיאטרון גשר: הוא מככב בשש דמויות מחפשות מחבר ובקומדיה המצליחה הבן הבכור. "לב טולסטוי, ראי הסקס הרוסי" מתוך מאמר מאת נטליה פושקרוב על הרקע לכתיבת סונטת קרויצרבין עמודי העיתונים עדיין ניתן למצוא אינספור אנקדוטות ושמועות העוסקות בלב טולסטוי ובמשפחתו. שמו של הסופר מופיע בבלוגים באינטרנט... כהוכחה ניצחת שהוא נותר עבור כולנו סמל לעוצמה מינית רוסית. בארה"ב לא יוצא ספר שעוסק בסקס רוסי שלא מזכיר את שמו של הסופר הדגול. כבר מהכותרות עצמן, לדוגמא זו של רב-המכר שפרסם דניאל רנקור לפרייר, "טולסטוי על הספה, מיזוגניה, מזוכיזם והיעדר האם", ניתן להבין הכל. טולסטוי התייסר כל חייו בשאלת יחסו לנשים. הוא גדל יתום מאם והעיד על עצמו שכבר בגיל צעיר נתקף תאוות עזות, וחשב ש"משהו לא בסדר". זיכרון אותם ימים נחקק לעד והיוו בסיס ל"פילוסופיית הסקס" שלו. ל"אהבה הראשונה, החזקה ביותר" שחש הגיבור הלירי לסוניה קלושין, המתוארת בספרו "ילדות" יש מכנה משותף עם הסיפור האמיתי של לב הקטן.את גיל ההתבגרות חווה טולסטוי כ"התקופה מופלאה, בעיקר בהשוואה לזו שבאה אחריה, התקופה התמימה, העליזה, הפיוטית של הילדות". את חוויותיו האינטימיות בימי נעוריו יתאר מאוחר יותר כ"הפקרות גסה, סיפוק האהבה העצמית, רדיפת הכבוד ובעיקר – תאוות הבשרים". על אותם ימים ניתן לקרוא ביומנים שניהל מגיל 14 עד 34: מאז התאהבות הנעורים ועד לנישואים בשנת 1862.באחד מרשימותיו האוטוביוגרפיות הוא כותב: "בגיל 14 גיליתי את חטא תענוגות הבשר ויראתי ממנו עד מאוד..." דווקא בגיל הזה, הניח הסופר לעתיד כי הגוף גובר עלי ומותיר צלקות עמוקות". מנוצח על ידי יסורי התאווה המתפרצת האשים את הגוף וציין כי אך לעתים נדירות חטא בעצמו. עם זאת, נראה כי "החטאים" לא היו כה נדירים, אם בגיל 19 "אשמת הגוף האיומה" הביאה אותו לבית החולים. ביומן משנת 1847 כתב: "זוטות של מה בכך עלולות לגרור השלכות חמורות. חיים הממשיכים להתנהל באי סדר גם בתום גיל העשרה, אינם אלא תוצאה של נפש מופקרת מנעוריה." מששב מבית החולים אל אחוזתו, ניסה למלא אחר המשימה שהציב לעצמו "לחיות בלי שום אישה", אך מיד התנה: "מלבד מקרים מסוימים שלא אחפש אך גם לא אחמיץ". לא כדאי לשכוח ששנות החמישים של המאה ה-19 היו קשורות בחיי המחבר לאזור קווקז, אליו נשלח לשרת. דווקא באותן שנים "סיפוק הצורך הגופני" נכנס לרשימת הצרכים במקום שהיה קודם שמור לצרכים הספרותיים ולמטלות הפרקטיות, שכן, כפי שהסביר זאת, "איפוק כפוי מפריע לעבודה" (29.6.1853)"האביב משפיע עלי חזק. כל רגל נשית חשופה, נראית כאילו היא המשך של יפיפיה" (18.4.1853)כעשור לאחר מכן, בזיכרונותיו של מקסים גורקי, נשאל אנטון צ'כוב: "היית מופקר בנעוריך?" ובתשובה החניק צחקוק נבוך, הביט לים ואמר: "לא הצלחתי לרוות..." והוסיף "מלה עסיסית כדרכם של פשוטי העם". טולסטוי, סגן המשנה בן ה-25, שהתעקש כי נחוץ להרוות את ה"צימאון הגופני" הגיע למסקנה שהזנות היא "מוסרית", "פרוצות", הוא סבר, "כמותן כמיילדות, אומנות ומנהלות משק", ואין מונע מהן להתהדר ב"תארי כבוד כמי שמספקת את נותן חסדה לחום האח". "זהו מעמד הנחוץ ביותר לחיי משפחה, בהתייחס למורכבות החיים בימנו", הדגיש שוב במכתב פרטי מה-19 במרץ, 1870. חיי החברה הגבוהה בסוף 1850 ריתקו אותו, הוא חיפש ריגושים חדשים ופגש נשים רבות הראויות ל"מעמדו", אבל אף אחת לא היתה האידיאלית. באותה תקופה, כל אזכור של הנושא הנשי שנידון בהתלהבות על ידי כל הוגי הבירה רק עורר את רוגזו. ב-1856 באסיפת אנשי ספרות פטרבורגים הגיב הסופר ברוגז על ז'ורז' סנד, והצהיר שראוי היה לקשור את גיבורותיה המופקרות לעגלה שתגרור אותן בבושה ברחובות פטרבורג. "עלי לשאת אישה, עוד השנה – או לעולם לא", כך אבחן את התרופה למלנכוליה שלו ברשימה מה-1 בינואר 1859. אך רק באוגוסט 1862 הוזמן טולסטוי לארוחה במשפחת ברס, שם התעניין באחת האחיות הצעירות – סונצ'קה, או בכינוי החיבה שלה "פופולה" שהפתיעה אותו בקסמה. הסופר בן ה-34 קיבל החלטה חותכת, כחייל. פחות מחודש עבר מאז הפגישה עד שהציע נישואין לסוניה ברס בת ה-18, ב-23 בספטמבר 1862. סוניה ברס חיה עם הסופר כחצי מאה, עד 1909. ב-48 השנים הללו הוא חי איתה "בלי לבגוד"; ב-33 השנים האחרונות חלם לעזוב אותה – ואף הגשים זאת כפסע לפני המוות, בגיל 82, כשברח מהבית בלילה ויצא אל תחנת אסטפוב.הסופר חש כי ירח הדבש היה החוויה "הקשה והמשפילה ביותר" ביחסים עם אשתו. הוא היה משוכנע שתאוותו הגברית חיללה את הגוף והנפש של המלאכית הטהורה. "רגשנות ורצח" ניתן למצוא בין מעשיהם ומילותיהם של גיבורים ספרותיים רבים שיצר הסופר. ביניהם, למשל, פייר בזאוחוב, שהמחשבה על סקס עם אלן מעלה בו תחושת אשם. דוגמא מובהקת נוספת – גיבור "סונטת קרויצר" ואסילי פוזדנישב שהאמין כי איברו האינטימי הוא כלי משחת שמחלל את גוף האישה מבפנים. לב טולסטוי, ממש כמו כפילו הלירי ברומן "אנה קרנינה", קונסטנטין לוין, שמסר "לא בלי מאבק פנימי", לאשתו קיטי יומן עם רשימות על חיי הרווקות הקודמים שלו, פעל באופן זהה עם אשתו, סוניה. דרך היומן התוודעה לפרטים האינטימיים אודות המפגשים של בעלה עם עלמות צעירות. ואז, כחודש לאחר החתונה, היא הרתה, בלי שכמעט הספיקה ליהנות מהקרבה הגופנית לבעלה. השאלה האם הוא חי "נכון" יסרה אותו וגרמה לו להרהר האם הקרבה היא רק אמצעי (להבאת ילדים) ולא מטרה. הרהורים אלה מנעו סיפוק נפשי וגרמו לדאגות נצחיות, פחד לפני לידה, וחשש לבריאות הילדים, בעוד שלב לא שכח לציין בפניה: "אני מאושר שאת בהריון, זוהי דרכו של האל. כי איכשהו היתה לי תחושה לא נעימה..." (1871). סרגיי (1863), טטיאנה (1864), איליה (1866), מריה (1871), אחרים מתו בלידה: פטר (1872) וניקולאי (1875) – ולכולם היה צריך להקדיש זמן וכוחות. בתחילת 1870 הסופר חש מועקה ואכזבה. הוא חש בודד במשפחה, על כך כתב ב-1876, וחשב איך "אמצא בה את אשתי שוב", אך הוא הלך והתרחק ממנה, נפשית וגופנית. "הכל מייסר. החיים כאן באחוזת יאסנאיה פוליאנה מורעלים."הסכסוך המשפחתי הפך ברור ובלתי ניתן לגישור אחרי שנת 1880, במקביל לחיפושו הדתי של הסופר. "החיים לצד אישה הזרה לי ברוחה מגעילים אותי" (19.7.1884) הרהוריו של הסופר תאמו את התקופה. דיונים ציבוריים סוערים התנהלו אודות מה שאנו מכנים כיום "מגדר". את תשובתו הגיש ביצירותיו מאותו זמן: "השטן", "האב סרגיי", "התחייה" ובעיקר "סונטת קרויצר". שנתיים התלבט אם להביאה לדפוס, תחילה דנו בה בבתים פרטיים ולאחר מכן, לאחר הוצאתה בשנת 1891, על דפי העיתונים וגם בביתו הפרטי שלו. הנישואים מבחינת טולסטוי, אינם לרוחו של האל, וקשרי הנישואים תמיד מביאים ל"נפילה", מוציאים את "החיה" שבנו. ""מבין התאוות – המרושעת והעיקשת מכולן היא תאוות הבשרים" (סונטת קרויצר, 1889)"על פי התיאוריה, האהבה היא אידאלית, מרוממת, אך למעשה האהבה היא ארצית, חזירית, ומגעיל ומביש אפילו לדבר עליה או להיזכר בה. נשמות תאומות! איחוד שמימי! אם כך, למה צריך לשכב יחד (סליחה על הגסות)..." (סונטת קרויצר)בקטע שטולסטוי מחק מהטיוטה השלישית של סונטת קרויצר אומר ואסילי פוזדנישב: "אהבה אגואיסטית ורגשנית זו אינה אהבה, אלא רוע, שנאה!" ברשימה מיוני 1884, הגיע הסופר למסקנה שצריך לקטוע את יחסי הנישואים עם סוניה (נציין כי היה כבן 60 באותו רגע). אבל גם ב-1889 (כשבדיוק השלים את סונטת קרויצר) הם נמשכו.בגיל לא צעיר, הציב לעצמו איסור מוסרי, אך יצר החיים לא עזבו והובילו אל הפירוד בנישואיו. הוא ניסה לבנות לעצמו חיים מקבילים בנפרד מאשתו, הוא התעקש על חלוקת רכוש מידית ועל שחרור מכל חובותיו למשפחתו:"מתחשק לעשות מעשה גבורה. למסור את שארית חיי לעבודת האל..." (22.12.1893)"להשתחרר לעד מהריצה על הגגות והיללות"... (22.5.1897)בניגוד לבעלה, סוניה טולסטוי לא רצתה בשום מעשי גבורה. חיי הארוכים עם אותו אדם היו מעשה גבורה בפני עצמו... האם אהבה סוניה את בעלה? רבים יגידו שכן, ויספרו כי לא הצליחה להירדם בלי לקרוא את כל מה שכתב המחבר הדגול באותו יום. האחרים שמאמינים ש"לא" (על פי יומניו ויומניה) יספרו שהשפילה את בעלה מדי יום, חוותה התקפים היסטריים ואיימה בהתאבדות. מקסים גורקי נזכר בשיחה עם טולסטוי שבה התבטא האחרון בפשטות מוז'יקית: "מסוכנת לא הנקבה שתפסה אותך ב..., אלא זאת שתפסה אותך בנשמה!"