הבחירה של אייבי

מחזה ישראלי מקורי "גוד ביי אפריקה" בתיאטרון בית ליסין.



עד כמה תהיה מוכן להתעקש על מנת לעמוד על עקרונות הומאניים ומוסריים? האם אתה נושא נאומים תיאורטיים במבנה של "פוליטיקלי קורקט" בהתאם
לאופנה הרווחת או שתנקוט בעמדה זהה לתוכן נאומיך גם בהגיע עת המבחן?

בשבועות האחרונים ראינו שני מחזות של המחזאי הישראלי, הלל מיטלפונקט, שיש בהם מכנה משותף. לא הלכנו לפי הסדר הכרונולוגי של כתיבת המחזות. תחילה ראינו את "אנדה" על תחילת שנות השישים וכעת את "גוד ביי אפריקה" של תחילת שנות השבעים. המחזה הראשון מציג כעת בהצגות בכורה. המחזה השני החל להיות מוצג על בימת בית ליסין בשנת 2007. בשני המחזות שוחט מיטלפונקט את הפרות הקדושות של המדינה. בשניהם, הוא מרים את המסך מעל דברים שלא ייעשו, פעולות נבזיות ומנוגדות לחוק ולעקרונות המוסר והכל בשם המדינה ולמענה.
יש לנו חנוך לווין חדש!
מחזות שלא נועדו רק לצפייה אלא גם להפקת לקחים ולויכוח.

"גוד ביי אפריקה" הוא מחזה טעון שיפוץ לעומת "אנדה" שממוקד יותר ממנו. הפעם, אנו עוסקים ביחסי החוץ המוזרים של מדינת ישראל הצעירה עם מדינות יבשת אפריקה. הם מוזרים משום שישראל הצעירה, שטרם גמרה להתמודד עם בעיותיה העיקריות, ניסתה לגבש נקודת אחיזה בכל מדינה אפשרית ביבשת השחורה (יותר ממדינות אירופאיות גדולות וותיקות). הרצון לפתוח נציגות בכל מדינה חדשה ולסייע בכל תחום אפשרי, לא הביא בחשבון פער בין תרבויות (שלנו לעומת המדינות החדשות), מריבות פנים שבטיות המביאות לשלטון דיקטטורי ומושחת, חוסר בשלות למשטר דמוקרטי, וניהול מדיניות חוץ מול מקבלי החלטות שרמתם נמוכה ומפוקפקת. לכולם הייתה ישראל מוכנה לסייע עד שבאה המציאות וטפחה על פניה.

המחזה מתמקד באוגנדה.
שני זוגות ויזם בודד נקלעים למערבולת של אירועים ודילמות כתוצאה מביקור חוזר באוגנדה בשנות התשעים. לכאורה, הכל אידיאלי. כולם חברים של כולם. תוך דקות, מתחילים להיחשף משקעי עבר ומוגשים "חשבונות" מלפני שנים רבות. הדבר המוזר הוא שהמחזה נחשב לקומדיה. חילופי דברים בינו לבינה עם הרבה עקיצות הדדיות. ואולם מאחורי מסך ההומור, מתרחשים על הבמה אירועים דרמטיים יותר ויותר. וההומור, לעיתים מסווה אותם.

השיא הוא בבחירה של אייבי (מעניינת אותי הבחירה בשם אייבי, כשם הכינוי של אברהם לינקולן – אייב הישר). אייבי שהיה בשנות השבעים בשגרירות בקמפאלה, בירת אוגנדה, ומקווה בכל ליבו לשוב למקום כשגריר, מחשיב את עצמו כאיש עקרונות תכליתי ושומר מוסר (מזכיר דמות מקבילה במחזה אנדה). אבל כשמגיעה עת המבחן ומשהו מאיים עליו ועל רעייתו, הוא נדרש לבחור בין נוחותו לבין עקרונותיו. במה יבחר? זאת השאלה. כיוון שמיטלפונקט ציניקן, התשובה ברורה.

יורם חטב מופיע (כמו באנדה) בתפקיד האיש הרע. היזם הישראלי שלא ברור מה הוא עושה. אם תשאלו אותו, הוא האיש שנאלץ לבצע את העבודה השחורה על מנת ששאר הישראלים "יוכלו לקום בבוקר בשלווה ולשתות קפה עם טוסט". הוא ביצע בעבר את המדיניות הנדרשת (לדעתו) של משרד החוץ וכשהאירועים מידפקים על דלתו, הוא פותר את הדברים בדרך הפשוטה והנחרצת שהוא מכיר. הופעה מקצועית מרשימה.
דפנה רכטר משחקת את נורית הנשואה לגבר שנשוי לעבודתו ואיננה מוכנה לוותר על הנאות החיים. היא עוקצנית ודווקאית ומתחנחנת ונוכחותה על הבמה ברורה.
הופעה קצרה ומבדרת זכינו לקבל מאורי מעודה. במחזה הוא נציג השלטון האוגנדי. הוא מציג את הבעיה וגם את הפיתרון במרומז. פתרון שיבוצע בהמשך.

התרשמתי מהנושא שהוצג. מההצגה - פחות. מצא חן בעיניי שהתיאטרון חושף לפני הצופה פעם אחר פעם (בשתי הצגות שונות) כתמים בוטים בהתנהגות הממסדית בישראל. זוהי ביקורת חדשה על נושאים שעד כה הייתה קיימת הסכמה כללית כי התנהגנו בנושאים אלה כשורה. ולא כך הדבר.
המחזאי מציג נתונים קשים לעיכול על העבר הקרוב.
במרומז, הוא גם מציג מראה לנגד עיניהם של הצופים ושואל אותם שאלה ישירה: האם כעת המצב שונה?