סרט צרפתי – בית ליסין

הקהל שמגיע להצגות של בית ליסין נראה לי תמיד מבוגר ברובו.

אמנם ישנם צעירים בין הקהל אך רובו נראה מעל גיל 50. זהו גיל מעניין לבחון בו, כמו במעבדת אנוש, את תמונת המצב של הנישואין. את תמונת המצב של גיל ההתפכחות. הגיל בו כל אחד יודע מה רצה ומה השיג, בפועל.



מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול – כמה פעמים נשאלתי שאלה זו. הבעיה הקטנה היא שהרצון שלנו להשיג ולהצליח, נובט בגיל צעיר. בגיל שבו קל להתרשם. בגיל זה, רובנו לא מקשר בין המציאות לבין הרצון. התוצאה היא: רצון לחקות דמות (במשפחה, בסביבה בה הם מצויים) ללא קשר עם היכולת. אפילו לא עם התכונות והמשאבים שיש לרכוש כדי להגיע למטרה.

אני משוכנע שכל בני האדם, כולל המכחישים, גיבשו במוחם בגיל מוקדם שאיפה להגיע למטרה מסוימת. להערכתי, ברוב המקרים זה לא יצליח. לכן נראה לי שרוב האנשים בגילאי 40-50 הטמיעו כבר כמה אכזבות. מי בקלות ומי עם תופעות לוואי.

רשף לוי – פסיכולוג של החיים – עושה זאת מזווית יותר צעירה. החל מגיל 30 פלוס. בפריזמה של שני זוגות נשואים בשנות ה-30 לחייהם הוא משלב שלוש רמות של תסכולים: מבן הזוג, מן האכזבה הנובעת מחוסר יכולת לבצע את שאנו רוצים להיות, ומאירועים דרמטיים שקורים מדי פעם לחלק מהזוגות. במחזה "סרט צרפתי", הילד הצעיר של אחד הזוגות שנפטר באופן טראגי ומסתורי.

אומרים שלבני אדם יש שבעה חטאים עיקריים. רק שבעה חטאים?! תמהני. לחיות במשך 80 שנה בממוצע – הייתכן שנימנע מכל החטאים הקטנים והגדולים. אנו רוצים כל כך הרבה ומצליחים כל כך מעט. חלקנו משלים עם האכזבה. חלק אחר מפצה את עצמו בכל מיני דרכים.

זכור לי שקראתי מאמר של צבי ינאי. הוא סבר שהתאהבות מבוססת על תהליך כימי המתרחש במוחו של אדם. משהחל התהליך, הוא משתלט על כל חשיבה הגיונית. הבעיה היא, שהתהליך הכימי מתפוגג. אינו מאריך שנים. ינאי סבר שמדובר בזמן ממוצע של 3-4 שנים. אח"כ בני הזוג מתעוררים מהתהליך הכימי. כל אחד מהם מקיץ בזמנו הנפרד, ואינם מצליחים להבין מה הם עושים יחד או "איך זה קרה"?

זוהי הסיבה לאחוז הגירושין הגבוה. גם בישראל. אך גם אם אנשים לא נפרדים, יש להם סיבה רציונאלית להיות ביחד. ואין לה קשר בהכרח עם אהבה.
שמעתי זאת בעיקר אצל נשים. מזמן היא רוטנת על הרגליו הנפסדים של בעלה. על התעלמותו ממנה. על מעט השיחות האישיות שהם מנהלים. לאישה זה חסר יותר.
ההתעוררות באה בדרך כלל בשתי צמתים: עד חמש שנים לאחר הנישואין, ולאחר צומת דרכים בחיי המשפחה. מחלה, הילדים גדלו, אחד מבני הזוג החליף או עזב את עבודתו. לפתע פתאום מתחיל אחד מבני הזוג לצפות בבן זוגו ולהרהר.

אנשים חיים ביחד מסיבות רבות. לא רק משום שאהבה חיברה אותם. הסיבה העיקרית היא הרגל ונוחות. מעבר לנוחות הכלכלית, לצאצאים ולמונח הידוע: מה יגידו השכנים, ידוע גם שהאדם הוא יצור חברתי. הוא אוהב לחיות בזוגות. כל תהליך החיברות שלו מבוסס על זוגות. כל מי שאיבד את בן זוגו מסיבה כלשהי חש בכך בנקל ומתקשה למצוא תחליף.
אז מה הפיתרון? חלקנו מבטא את תסכולו בשיחות סלון עם החברים. מפריח בדיחות חבוטות על הנישואין. חלק אחר מפלרטט עם מי שמזדמן, ללא כוונה לממש זאת. אני שומע זאת באופן קבוע במפגשים שונים של גברים ונשים. וחלק אחר גם מנסה ליישם הרפתקאות כאלה. הסיבה היא ריגוש, צורך פיזי, אפילו התאהבות רגעית.
אני גם מאמין שרוב הזוגות פיתחו יחסי תלות האחד כלפי רעהו. יש ביניהם חלוקת עבודה והסתמכות רגשית שתואמה במשך שנים. פירוק מוסד הנישואין יוצר משבר וואקום שחלק מהנפרדים מתקשה למלא אותו.


בהצגה ניסיתי להציץ בתגובותיהם של היושבים סמוך אלי – בצד ומלפנים.
אני מאמין ששלושת הנושאים שהועלו בהצגה דיברו אל רובם. זה לא היה סיפור דמיוני. זו הייתה ביוגרפיה שנגעה לעיתים גם אליהם. הם מכירים את הזוגות הללו. הם גרים בבית ממול. אולי זה הם בעצמם...מי יודע!

רשף לוי יוצר את המחזה שלו בכישרון. אבל, לעיתים ברור לי שהכין מרשם עם מחית של בעיה, קורט דרמה, קמצוץ היסטריה, תפזורת של בדיחות, ועננה של צירופי מקרים מעוררי מתח עם שקרים לבנים (חוקיים). הקהל צוחק, נעשה רציני צוחק שוב ואפילו באחד מרגעי השיא – מתרגש ודומע. רשף לוי איננו גרפומן. הוא שף במטבחו המכין לנו ארוחה מרשימה ולחלק מאיתנו הוא גם שם מראה מול הפנים.
לכו להאזין ולראות!