כל אחד מאיתנו, גבר או אישה, זוכר את המחשבה הגדולה שחלפה במוחו: מה תרצה להיות כשתהיה גדול. ואם לא חשבת על כך, קרוב לודאי שהסובבים אותך דאגו להציג את השאלה בפניך.
לעיתים בסתר ליבם, וגם בקול רם, רבים חולמים על הצלחה ועל אהבה גדולה. מחשבה כזו מטרידה גם את המין היפה, הנשים. איך ייראו חיי. האם אמצא אהבה גדולה. האם אהבת חיי יחזיר לי אהבה והאם אהבה זו תארך זמן רב. לנצח.
בגיל מבוגר יותר, 30 שנה קדימה, חושב האדם הבוגר בצורה אחרת. כעת הוא מפוכח. כעת הוא ציני יותר, מודע לחולשותיו. אפוף בהסברים על כל אי הצלחה. האשמה בדרך כלל לא חלה עליו אלא בנסיבות, באנשים, בכלב, ובכל מה שתרצו..
כעת, תארו לעצמכם פגישה דמיונית בין האדם הצעיר ששועט קדימה מלא כרימון בחלומות, לבין האדם המבוגר המפוכח, הוא עצמן בעתיד, שיודע היטב מה קרה לחלומות. האם שיחה דמיונית שכזו תעניין אתכם? תציג לכם מראה מול הפנים? האם תשוו בין ההצגה שראיתם לבין ההיסטוריה הפרטית שלכם?
זה הרעיון בבסיס ההצגה "אהבת חיי" מאת ז'ואו פאלקאו בהשתתפות יונה אליאן-קשת ומיה דגן. הצגה שלהערכתי – הוחמצה.
תיאטרון נועד לא רק לספר סיפור אלא בעיקר לגרום לאנשים לחשוב. לעורר את הצופים לחשוב ולהשוות את המתרחש על הבמה למצבם הפרטי - זהו רעיון נהדר. השאלה היא בביצוע. האם די במפגש הדמיוני או שיש צורך להגיע לאותן מסקנות תוך כדי טוויית עלילה ממשית עם דמויות נוספות על הבמה.
הביצוע הטכני של ההצגה הוא למופת. שתי טכנאיות נלבבות משמשות כפועלי במה והן עושות את מלאכתן בצורה חיננית ולעיתים גם משמשות כדמויות רקע בהצגה. השחקניות אליאן-קשת ודגן הן בעלות נוכחות בימתית סימפטית. הן גם יוצרות קשר ממשי עם הקהל באמצעות פניות ישירות לצופים, חלקן מתוכנן וחלקן אקראי. גם החידוש (יחסית) הזה מותאם ונעשה באופן מקסים. אבל התוכן, רבותי, התוכן. הוא רזה מדי! אין בו עומק. הכל מבוסס על דמיון. דמיון הוא אפקט נהדר. אבל להסתמך רק על דמיון? זה כמו להוסיף לתבשיל כף אחת מיותרת של תבלין, ולהשאיר את רכיבי התוכן - בחוץ. מדוע אנו לא רואים את הדמויות, הנטוות ונמחקות בהבל פה – מופיעות ונעלמות גם על הבמה?
ההצגה מופנית לנשים. אין ספק בכך. המין הגברי מוצג כאובייקט לנישואין ולמעמד בנוסף לאהבה הגדולה. וההתפכחות, שזורה בדוגמאות רבות של מבט מהצד על הגבר הלא מתייחס, העוסק בקטנות, בעל האגו המפותח – בניגוד לאישה, כמובן.
זה לגיטימי. טוב להתבונן במראה גם אם היא מעוותת בצורה קריקטוריסטית. אבל ניתן היה להגיע לאותן מסקנות עם סיפור מוחשי יותר על הבימה. אולי שעה ורבע היא משך זמן קצר מדי למוחשיות. אבל לו היו מוסיפים את הדמויות הנוספות ויוצרים יותר דיאלוגים, או אז היו יותר מחיאות כפיים להדרן בתום ההצגה.
נוצר:
23/09/2007 13:41:00
עודכן:
02/06/2008 16:44:00
גרסה להדפסה |
שלח לחבר |