פגישה חצי פגישה

זה היה אחד מאותם ערבי שישי לפני מספר שבועות, שבישרו טובות: מזג האוויר היה נעים, סוף השבוע הסתמן כהבטחה גדולה ואני קבעתי להיפגש עם דני בביתו. אלא שכמו תמיד כשהכל נראה טוב משהו מוכרח להשתבש: דני היה שרוי באחד מההתקפים שלו שכללו פגיעות מילוליות ישירות, ושגרמו לי להרגיש בפעם האלף שאין, אין עם מי לדבר ואין גם על מי לסמוך. עצבנית וכעוסה חזרתי הביתה: ניסיונות הפיוס שלו רק הגבירו את תחושת התיסכול: דני כמו רבים מחבריו למין ולפין, חושב שעם קצת סקס טוב הכל מסתדר. מה שהוא לא מבין שאצל נשים, לפחות רובנו, סקס הוא הדובדבן בקצפת של כל מערכת יחסים באשר היא. כשמישהו משתלח בך בלי רסן, החשק שלך לקבל אותו בזרועות (ורגליים) פתוחות שואף לאפס. אי לכך בשעת לילה די מוקדמת נטשתי את המניאק התורני, והחלטתי להתקשר לגדי: גדי ואני החלפנו נוזלים לפני כמה שנים: זכרתי אותו כגבר חמוד, חתיך, יודע איך לענג נשים, בקיצור גבר של נשים. גדי היה אלוף במחמאות מה ששידרג אותו אוטומטית: ממש לא היה לי חשוב אם אני באמת נראית נפלא כמו שהוא ציין, או אם רזיתי. בשבילי המילים היפות שנלחשו על אוזני היוו פיצוי לכול, כמו בשיר הידוע:

"Tell me lies, tell me sweet little lies".

אי לכך לא חשבתי הרבה והתקשרתי לגדי: אחרי דקה נפל לו האסימון במי מדובר והתחלנו לדבר בשטף. אלא שאז הוא נזכר לבשר לי שהוא חי עם מישהי תקופה מסויימת, ומיהר לסגור את השפופרת, אגב רמז עבה שאני מוזמנת להתקשר "בהזדמנות אחרת".

החלטתי לוותר: מי אני שאהרוס משהו למישהי אחרת: אחוות נשים או לא אחוות נשים? חוץ מזה אם הוא חי עם מישהי מה הוא בעצם רוצה ממני? הנחתי לו. אחרי הכל החיים מסובכים גם כמה אז למה לסבך אותם יותר? אבל מה שהתחיל אצלי המשיך אצל גדי, ואחרי סדרת טלפונים החלטנו להיפגש בסוף השבוע האחרון. למען האמת די חששתי: מה יהיה? איך הוא ייראה? איך אני אראה בעיניו? האם נצליח לשחזר את הלהט? זה ייגמר במיטה או שמא ניפרד כידידים? הרבה זמן לחשוב לא היה לי, ובשעה היעודה ירדתי למטה: גדי השתנה מעט, אבל עדיין נראה טוב: עיניים חומות מלטפות, גוף חטוב ושיער בהיר מקריח מעט.

ישבנו בבית קפה תל אביבי נעים, מעבירים את הזמן בשתייה, צחוקים ודיבורים. היה ערב נעים ונחמד מהסוג שמשאיר טעם לעוד, אלא שברקע היו דני "שלי" וחברתו. לגדי מתברר, זה לא ממש הפריע: "את הערב הזה נסיים במיטה", אמר ועיניו רושפות. בשעת לילה מאוחרת הגענו לביתי: נשיקות, וחיבוקים חמים מה שהחברה קוראים מזמוזים רצו חופשי. אבל משהו בתוכי עצר אותי: "זה לא נכון" חשבתי ופתאום סלדתי מההתנהלות התל אביבית הטיפוסית הגברית הזו: הריצה אחרי עוד זיון, עוד כיבוש, עוד אשה להוסיף לאוסף. מה יש להם לגברים המתבגרים הללו, מהרדיפות האינסופיות: בגיל 40 ומשהו הפנויים שביניהם עדיין רודפים אחר הזנב עצמם, עטים מ"טרף" ל"טרף" מחפשים נשים ללילה, זיונים לרגע. ילדים? לא בשבילם, מעל היכולת הכלכלית שלהם. התירוץ האולטימטיווי לעובדה שהם לא רוצים לקחת אחריות על כלום, גם לא על עצמם. אז על ילדים? בגיל שבו הם יכלו להיות הורים לילדים בוגרים הם עדיין רודפים אחר זיונים עד העונג הבא, או עד הריגוש התורני, מה שיבוא קודם.
כמה פטתי, כמה עצוב.