מיוחד לחג: האם אפשר לשנות את הרגלי הקשר שלנו עם גברים?

"דניאלה לא מתנדפת, דניאלה מבקשת לשנות את הרגלי הקשר שלה עם גברים. מאז ומעולם ידעתי, שאני, זוגיות, כמו שראיתי וחוויתי בבית הורי, אני לא רוצה. לא רוצה – זה ביטוי עדין."

כך פתחה דניאלה את פגישת הייעוץ שלנו.
נזכרתי במשפט שאמרה לי בטלפון כשקבענו את הפגישה: אני אוהבת את השפה שאתה מדבר ונראה לי שתוכל לעזור לי. יש לי קריירה מצוינת, היא המשיכה, מאז גיל 25 אני בתחום התיירות, ותודה לאל . . . צמחתי וטיפחתי קריירה מרשימה ומשביעת רצון. אני סוגרת עוד מעט 9 שנים בענף. אני מבינה שאני חייבת לחולל שינוי בדרך שלי לזוגיות ואני לא יודעת איך. שבעתי מבליינד דייטים, מאתרי היכרויות, מהצעות של חברים ומכרים. משהו צריך להשתנות ואני לא יודעת מה ואיך. אני יודעת שעלי להפסיק לחשוב במושגים של "נסיך החלומות" אבל זה הסרט שלי, כל הזמן, וכלום לא קורה. אני פוגשת לא מעט מועמדים אבל תמיד, ומהר מאד אני מוצאת בכל אחד מה לא. יש לי מספר ידידים קרובים, לא חברים רומנטיים, ואני מרגישה שהרכבת שאני נמצאת בה לא נוסעת לכיוון שלי.
איך מתחילים ? תוכל להציע תוכנית פעולה?

הרגשתי את קור נשיפתה המעשית דוקר בעורפי: אין לי תהליך בן 7 שלבים, ואני לא מתכוון להציע רעיונות מעשיים. זאת לא גישת התהליך, מה שאנחנו יכולים לעשות זה תהליך, איטי יחסית, של היכרות עם אותם תכנים רגשיים ואמונות יסוד שיושבות אצלך ב"ספרייה".
תראה, היא קטעה אותי, אני בן אדם מאד מעשי ואני חייבת לדעת להיכן אנחנו הולכים, אני לא בנויה למסעות ללא יעד. זה גם מה שעשה אותי למצליחה בתחומי.

הרגשתי כיצד בבת אחת עולה ומשתלט אצלה איזה שהוא חלק פנימי מוביל, מאד ברור.
תרשי לי להתעכב רגע על המושג "איטי", ביקשתי. מערכת רגשית מסוימת נמצאת מתחת להרגלים של כל אחד מאיתנו, היא למעשה קובעת לך כיצד להתמודד. מתוך אותם מקומות רגשיים פיתחת הרגלים. פעמים רבות אותם הרגלים צמחו כדפוסי הישרדות.
כאשר אנו יודעים לזהות את הלינק בין דרך התנהגות מסוימת למצע הרגשי עליו היא יושבת, שם אנחנו יכולים להתחיל ליצור שינוי.
קחי לדוגמה את הקול הביקורתי עליו דיברת קודם, הוא משרת אותך, הוא שירת אותך, הוא, נניח, אפשר לך לראות את הזוגיות של ההורים שלך, ולדעת שזה לא זה.
הקול הביקורתי הזה מפתח במוח מסלול עצבי קבוע. מאחר שהוא כבר חזר על עצמו מיליוני פעמים, כדי לחולל שם שינוי הוא צריך קודם זיהוי של המצע הרגשי עליו הוא יושב ובהירות לגבי דרך ההתנהגות או התקשורת. הזמן שנדרש לזיהוי המצע הרגשי הזה איננו נתון למו"מ. המקום הרגשי הזה צריך לדעת שאת יכולה להכיל אותו, שאת לו שם כאחות בוגרת, לא מופעלת ממנו ולא נבהלת ממנו. כאשר תלמדי לחולל את הבהירות הרגשית הזאת, משהו אינטואיטיבי עמוק ישדר לאותו מקום ביקורתי, "אתה יכול לסמוך שאני יודעת מה אתה מרגיש, ומה יש לך לומר, כרגע אני לא מבקשת לא את חוות דעתך ולא את רשימת ההסתייגויות שלך."
באותו רגע שתלמדי להקשיב ולזהות את הקול הביקורתי שלך יוכלו חלקים אחרים לעלות ולהביע את עצמם. זהו בגדול התהליך. הסיבה שאני מתריע ואומר "תהליך איטי", היא כדי לאפשר לאותו מקום רגשי את השקט והזמן להבשיל, לפי מה שתהליך התיקון שלך זקוק. וזאת קשה לנבא. מה שנצרב וחזר ועבד כך וכך שנים דורש למידה מחדש, ולכל דבר יש את גרף הלמידה שלו, לפעמים עם האימון בא הביטחון והלמידה מואצת, לפעמים זה פשוט דורש עוד ועוד התבוננות. את לא יכולה להבטיח לעצמך שמייד זה יעלה על פסים חדשים. אני רק יכול לומר לך שתרגול יומיומי יעזור להתניע את התהליך, אבל גם זה לא תמיד הכרח.

יש אנשים שיודעים לעצור את עצמם כשקצה חוט פתאום מופיע ולעבוד איתו. אצל אחרים משמעת של עבודה היא המפתח. רק כאשר נכנס לתהליך נוכל לחוש איך זה אצלך. תגידי, את סומכת על החלק המעשי שבך. סומכת מאד, נכון ? את יכולה לומר לי עוד קצת עליו ?

לא הייתי צריך להשלים את דברי, היה לה כבר מאד ברור למה אני מתכוון.
אצלנו בבית, היו לאבא שלי הרבה טענות על אימא שלי לגבי התפקוד "המעופף" שלה, הוא תמיד לגלג על חוסר המחויבות שלה, "מתנדפת בוויצו" כך הוא קרא לה ברגעים של כעס וזלזול, תבוא או לא תבוא, לא באמת משנה. אני יודעת שלי היה חשוב לתפקד באופן יצרני מגיל צעיר, לדעת שיש לי אחריות ושאני עומדת בה. האם תוכלי לומר איזה חוויה רגשית נמצאת שם ממול, כסיכון ? מה יקרה אם לא תהיי יצרנית ? כאן היא כבר נעצרה, וממש האטה, היה לה מבט אחר בעיניים, רוגע של מוכנות . . . ראיתי והרגשתי כיצד היא הולכת פנימה אל תוך עצמה, שוקעת אל תוך . . .

חיכיתי בשקט . . . היה לי את כל הזמן שבעולם . . את כל הזמן עבורה . . .
ידעתי שעכשיו היא חשה מה זה נקרא לתת לעצמה את הזמן.

הרגשתי את ברית הקשב. ברית האמון. את אותו מרכיב קסום שנדרש ל"התבוננות", זוהי מוכנות לתת למה שעולה לעלות ואם הוא לא עולה זה גם בסדר, ייקח לו את הזמן . . .
ידעתי שהיא בשלה לשיחה חדשה בינה לבין עצמה. בשעון הפנימי שלי הרגשתי שפגישתנו עומדת להסתיים אבל זה לא הזיז כלום בשקט המשותף שהקשיב ורצה לתת למה שהיא מגלה לצאת לאור.

אני רואה שאני מפחדת למצוא את עצמי "מתנדפת",היא פתאום אמרה בשקט ובבהירות, שאיזו שהיא עצלות תשתלט עלי . . . משהו שלא עושה חשבון יתגבר על הדרך המעשית שלי. אני יודעת שלהיות אימא זה לתת בלי חשבון ואני מפחדת.

הרגשתי את הדמעות עולות בתוכי.
ידעתי שהיא נוגעת בפחד, שבצידו השני יש עוצמה וגם חשש להחמיץ את האימהות הענקית שהיא כל כך צמאה לה.
הישארי, אל תלכי לשום מקום, בקשתי . . . נסי לראות מה עוד עולה שם.
עברו עוד כמה דקות של שקט. של שקט עמוק וטוב.
היא העיפה מבט בשעון וסיכמה את פגישתנו : נראה לי שאוכל להמשיך מכאן בעצמי, אכתוב לך במייל. קבענו לשבוע הבא ונפרדנו.

אמיר דרור

7603708 - 09