להיות או לא להיות (אם חד הורית)

בסוף שנות השלושים שלי נשבעתי ביני לביני שאם אגיע לגיל 40, מבלי שמצאתי את 'המיועד' אביא ילד לעולם גם בלי "עזר לצידי". השנים עברו מהר, והגיל המפחיד הזה הגיע. אתם יודעים, עוד אף מניאק לא הצליח לעצור את הזמן. אז נכון שאף אחד לא מקטלג אותי כבת 40, נכון שאני נראית צעיר וחושבת צעיר, אבל הטבלה לא משקרת, ועם הכרונולוגיה קשה להתווכח.


איך שהגעתי לגיל המופלג, 'זמזום הדבורים' העמלניות תמיד, החל מתגבר: "תעשי ילד שלא תתחרטי אחר כך" אומרת לי השכנה שלי לשעבר, שפוגשת אותי לגמרי במקרה במספרה השכונתית. לה עצמה יש שני בנים ואין לה שום כוונה לעשות עוד אחד, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו יבטיח לה שהפעם היא תלד בת. "די נמאס לי" היא אומרת בחיוך עייף, "אני רוצה לחיות קצת". בין עצה לניג'וס, היא מדברת בארבעה פלאפונים שונים, נותנת הוראות בשלט רחוק ומבקשת בדחילו ורחימו מהשכנה שתעשה לה טובה ותוציא את הילד מהצהרונית. השכנה לא מבטיחה כלום, אבל מבטיחה לחזור אליה עם תשובה. אחרי חמש דקות היא מתקשרת ואחרי משא ומתן קצר, היא נאותה לקחת את הילד, בזמן שמקצצים לאם העייפה את הקצוות, ומפנפנים בו זמנית. דקה לפני שהיא נפרדת ממני, היא משביעה אותי בדמעות תנין שלא אוותר שמא אאחר. אני נכנעת ונשבעת ,העיקר שתתחפף ממני כבר.

בערב כשאני חוזרת הביתה על כוס קפה מול הטלוויזיה, אני משוחחת עם מירי חברתי משכבר הימים. בזמן האחרון כל שיחה איתה אני צריכה לתת לה דין וחשבון "מה עשיתי בנידון" אם כבר עברתי את כל הבדיקות הדרושות, ומה בדיוק אמר לי הגניקולוג שלאחרונה אני פוגשת אותו על בסיס קבוע. אחרי מירי מתקשרת אחותי שתחיה, וגם לה יש סל עצות משלה וכל מיני נדנודים שהמשותף ביניהם הוא 4 מילים: 'נו, כבר, למה את מחכה'. טוב, אז השתכנעתי. בערך. אחרי הכל המקהלה היוונית שנושפת בעורפי כמו זבוב טורדני, הצליחה במשימתה. בהתאם לזאת, פצחתי בסדרת בדיקות אינסופית, התחלתי לחשב את הביוץ, לנדנד לפקידה של הגניקולוג עם על מיני שאלות טורדניות, וכו' וכו'. בלי נדר, עוד בדיקה אחת ואפשר יהיה לגשת לפעולה עצמה.

אלא מאי, מאז יום חמישי האחרון פוקדים אותי הרהורי כפירה: אולי אני טועה? אולי אני לא מחפשת מספיק? אולי אני סתם בררנית? כל זה בגלל שיחת טלפון אחת בה בישרה לי חברה טובה על מפגש עם מכרה משותפת, שמטעמים ברורים נקרא לה כאן דליה. דליה היא רווקה מתבגרת בת 39, שמנמוכה, עם שיער שמנוני מעט שדבוק לה לקרקפת, ואף מחודד משהו. בקיצור כונייפה או אם תרצו 'בחורה טובה'. דליה הסתובבה בעולם עם פרצוף שאומר : "אם אני לא מוצאת חתן עוד דקה אני מתאבדת' ואם תשאלו אותי היא התכוונה לזה. והנה לפתע, אחרי מאה שנות בדידות, קרה הנס ודליה מצאה סוף סוף את המיועד ועוד דרך האינטרנט. עוד שנייה היא מתחתנת, ואם אתם דווקא רוצים לדעת, ברגעים אלה ממש, היא עובדת על צאצא משותף לה ולבן זוגה. מה אגיד לכם, ברגע ששמעתי את הבשורה חשבתי לעצמי: "אם לדליה זה קרה זה יכול לקרות לכל אחת". לא שאני לא שמחה בשמחתה, אבל ברור לי לחלוטין שאימא חד הורית גוזרת על עצמה לפחות חמש שנות בדידות. כשתוסיפו לזה את החסך המתמיד בשעות שינה וכסף, תקבלו בדידות לחלוטין לא מזהרת.
מאז אני לא מפסיקה לחשוב: "ללכת על זה או לשנס מותניים ולצאת ל-700 דייטים בתקוה לפגוש את האיש הנכון? וחוץ מזה מה יהיה עם הילד? לא מגיע לו אבא?

מה אתם אומרים? עצות ורעיונות יתקבלו בברכה.