מלכודת המחשבות של הסינגלים

ציפיות...ציפיות...


"...לא היו לי שום ציפיות" עניתי לורד בנימה לא ממש מחויכת
"אם את לא מצפה, אז למה את כל כך מאוכזבת?" היא הקשתה.
"הפעם זה היה אחרת..."
"מה היה אחרת?" היא המשיכה לחקור
"חוץ מזה שהוא חתיך? השיחות שלנו בטלפון."
"ואז מה הבעיה?"
"חוץ מזה שהלכנו לבר הכי יקר בפיתוח ועוד הייתי צריכה לשלם? אז זה שבשיחות הארוכות הוא לא טרח לספר לי שהוא גר אצל אמא שלו (אלוהים אצל אמא!) ...או שבמקרה הוא שכח לציין שהוא לא כזה גבוה (למרות שהכול יחסי - בסין הוא ענק!)"
"נו אז הוא מחפש דירה עכשיו והוא תקוע, לך זה לא קרה"? היא שאלה בפליאה.
"לא, לא בגיל 35" עניתי לה בנחישות "ו 1.72 זה נמוך!" פסקתי.
הרגשתי שככול שאני מדברת על זה הכעס מבעבע בי ואדי קיטור שורקים לי מבין האוזניים, אבל בכל זאת אני רוחניקית (או לפחות תופסת מעצמי כזו) אז התחלתי לנשום עמוק, עמוק...
"יפה שלי," ורד עברה לנימה רכה יותר
ולעצמי הודעתי עוד מילה אחת שלה אני הולכת, גם כן חברה מה היא מבינה בכלל. נשואה, ילדים, גינה. הכול מסודר אצלה. מה אני מתייעצת איתה בכלל, הרהרתי ביני לבין עצמי והתפללתי שאחת הבנות תתעורר וממש, ממש תצטרך את אמא שלה ותשחרר אותי מהשיחה הזו.
"...את אולי בכל זאת ציפית שיקרה משהו אחר"?
בול פגיעה.
לא יכלה להיות יותר רכה איתי? ככה לזרוק לי את האמת בפרצוף? זאת חברה?
"האמת היא שאיך אפשר לא לצפות?" הרמתי את קולי וכבר התכוננתי לדרמה רגשית סוערת...והיא (בכל זאת חברה כבר 12 שנה, מכירה את הסחורה) פשוט חיבקה אותי בתוך פרץ הדמעות ששטף אותי.

אחת המלכודות הקשות שלי בתור סינגלית ושל סינגלים, בכלל, היא הציפייה לזוגיות. ככל שעובר זמן, כך הציפייה מתחזקת. סינגלים במיוחד מגיעים לכל דייט ומפגש עם מערך ציפיות גבוה במיוחד. אחרי הדייט הראשון את כבר רואה את עצמך איתו פלוס שני ילדים, טויוטה ומשכנתא ל - 20 שנה .
הציפייה האנושית - מצד אחד היא ה"מנוע" למימוש והגשמה שמביאה עמה הישגים מפוארים ומצד שני – מקור לאכזבה וסבל.

ציפייה היא בניית תבנית של תמונה או אידיאל אליו אנחנו רוצים או שואפים להגיע אך למעשה מוציא אותנו מהמציאות.
שוב ושוב אותו מעגל...שוטטות באתרי אינטרנט, הכרויות, פגישות, ציפיות ושוב אכזבות – דעי לך: הציפיות היחידות שמתקיימות במציאות שלך הם רק אלו שמצפים את הכריות במיטה זוגית שישנה בה סינגלית.
לפעמים נדמה לי שהאנושות מכורה לסבל, אנחנו יודעים לא לצפות ועדיין נופלים כי הציפיות - כמו כל התמכרות - יושבות עמוק בתוך התת- מודע.

הפוך על הפוך
מי שכבר יודע שהוא מכור, שירים את ידו. מכור לריגוש של הפלירטוט, לשאיפה הבלתי פוסקת למצוא גבר\אישה טובים יותר, חכמים יותר, רגישים יותר ...תמיד בהרגשה שרגע...כמו ילד שנעמד בחנות צעצועים ענקית ורוצה את כל החנות ולא מוכן לבחור רק אחד. ולא להחליט היא הדרך הבטוחה להישאר תקוע בדיוק באותו מצב: פנויי לקשר אבל רעיונית תפוס בפנטזיה.

פנויים רבים למעשה לוקים בראיית מציאות לא רציונלית למערכת יחסים מושלמת כזו כמו באגדות שתמיד יהיה שקט ונעים והכול יזרום על מי מנוחות. שאיפה שפשוט אינה תואמת את הטבע האנושי. הרי כמו גלים בים, גם בנו נעים ועולים גלים של רגשות ומצבי רוח ואם אנחנו מדי פעם לא ממש מושלמים, זה בסדר! רק הם חייבים להיות מושלמים כי אז אני לא יתעצבן כי לא יעצבנו אותי!
ואם לא תרגיז אותי אני אהיה ממש רגועה...אז זהו, שלא!

מושלם הוא לא אנושי ולכן הוא לעולם לא יימצא ועד שמצאתם כמעט מושלם או לפחות כזה שהשריטה שלו נסבלת בעבורכם והיה חודש של פגישות מתוקות, שיחות נעימות ושיר חדש מתחיל להתנגן בלב...הכול מתחיל להתממש, הלחץ מתחיל להראות את אותותיו, אמאל'ה טוב לי!
כמה יכול להפחיד אותנו שטוב לנו ואפשר להפסיק לחפש, לעבור שינויי בחשיבה... לא עוד דייטים, לא עוד שיחות הזויות בבתי קפה. המיינד המתעתע משכנע שיש איזשהו פגם באיש הזה שכדי לברוח ומהר. יש סכנה על החופש שלכם, אבל להיות חופשיים ממה?
"אתה יודע , אתה משוכנע שבלי אהבה אין לך דבר. אין שמחה, אין חיים ובבטן יש חור גדול ורעב בלתי ידוע למשהו אחר. אתה ריק וחלול....ואתה משוכנע שאהבה היא התשובה.
אבל שאתה מתקרב לאהבה מתעורר פחד גדול ועולים ספקות: אם תירגע ובאמת תיכנס לתוכה, האם תוכל לחזור? האם תוכל להגן על זהותך? על אישיותך? האם כדאי לקחת סיכון כזה? והחשיבה מחליטה שלא לקחת סיכון כזה, מפני שלפחות אתה קיים.
להיעלם בתוך אהבה כלשהי, מי יודע?
אתה תיעלם. ומי ערב לכך שתהיה שם שמחה, שיהיה אושר? אף אחד לא מבטיח שום דבר..." אמר אושו וצדק.

לופ של מחשבות
ברקע מתנגן לו שיר והמילים שלו חודרות מתמיד "רוצה לפתוח דלת נסגר ולא יוצא...."
ואני בוהה בעץ הנשקף בחלון ממול המרפסת ומפליגה בגלי המחשבות מי באמת מבטיח לי משהו? מי יודע מה ייצור הזרע הזה שנזרע במפגש בין הגברי לנשי... אכן אני היא המלכודת...כמה פעמים כבר רציתי לצאת מהכלא המחשבות הזה, מהחומות וכל פעם שהשינוי התחיל להתרחש, הדרמה נכנסת. איך המוח שלנו יוצר לנו שוב ושוב את אותן מלכודות, איך אנחנו בטוחים שכבר מזמן יצאנו מזה, יצאנו מהם אני כבר מעבר והשדים שלך מחכים מעבר לפינה עם חיוך גדול כאילו אומרים "תפסנו אותך... הנה תפסנו אותך! "
אז מהו הסחרור הזה שמונע מאיתנו את השינוי המיוחל משינה באלכסון לזוגיות שאנחנו כל כך רוצים ואיך זה קורה שמגיע השינוי פתאום אנחנו נבהלים ומפחדים? איך זה קורה שהשינויים דווקא מחזירים אותנו אחורה? זה הרי מה שרצינו, לא ?!

ציפיות הן מחשבות ולכל מחשבה במוח יש את "המקום" שלה. בבלוטת ההיפותלמוס (בית המרקחת הפרטי שלנו) ישנם כ - 20 חומרים כימיים וחומצות אמינו ופפטידים שתואמים לכל מיני מצבים רגשיים כך שבכל פעם שאנחנו מצפים ומתאכזבים משתחרר אותו חומר כימי במוח שמפעיל את אותה רשת עצבית שוב ושוב ובכל פעם אנחנו מחזקים אותה. כך שמבחינה כימית, רבים מאיתנו מכורים לציפייה הבלתי רציונלית שמביאה לאכזבה .
בדיוק כמו אדם מכור, בכל פעם אנחנו זקוקים לסיעור כימי יותר חזק וכשמגיע דפוס מחשבה שונה, התת-מודע שלנו נלחם לקבל בדיוק את השילוב הכימי שלו. הוא מכור ורבים מהרווקים רוצים לצאת מרווקותם אך למעשה מכורים לה או לתחושות שהן מייצרות.
ישנם כאלו שמכורים לרגשות שמעוררת התאהבות והתחלה חדשה ולכן הם מדלגים בין מערכות יחסים קצרות וככל שהם מכורים יותר ככה המערכות יחסים שלהם נהיות יותר קצרות.

חבר טוב אמר לי שבמקום בו יושב הפחד הכי גדול שלנו, שם יושבת התשוקה הכי גדולה שלנו... מדהים איך הדברים בחיים שאנחנו הכי רוצים ומשתוקקים אליהם יוצרים אצלנו את הפחד הכי גדול וכך קורה שסינגלים שמאוד היו רוצים זוגיות מאוד מפחדים מהזוגיות – הנה הלופ!

השלב הראשון הוא "לראות" את הלופ, להיות מודע לו וזהו שלב קצת מתסכל כי אפשר לראות אותו ולהמשיך לפעול כמו בעבר מתוך הפחדים והתניות העבר. נדרשת כאן עבודה של בניית הקשרים חדשים במוח והריסת אלו שאינם משרתים אותנו.

ההתמכרות הכימית בראש דורשת גמילה ממש כמו נרקומן. זיהוי הפרדיגמות הישנות, פירוקן ובניית מה שאנחנו באמת רוצים בחיים ויכול להיות. למרות מה שאמא, אבא, השכנה והחברה שלך שהתחתנה היו רוצים בשבילך - את לא רוצה. יכול להיות שבאמת טוב לך לבד אבל זו כבר התמודדות לגמרי אחרת.
אני "שומעת" כבר כמה אנשים לעצמם.. שטויות, פשוט לא מצאתי את האחד\ת, שהוא האחד והמיוחד יגיע הכול יהיה אחרת- אז זהו שלא! אין אשליה גדולה יותר מזו שיום אחד יבוא "הנסיך" או "הנסיכה" ויציל אותנו מעצמנו.

החדשות הרעות הן שלמיינד שלנו לוקח הרבה זמן לייצור שינויי עומק אמיתי (ולא רק על פני השטח)
החדשות הטובות הן שמחשבות אפשר לשנות ! זה דורש עבודה ( טוב.... הרבה עבודה) ומאמץ.

אז מי שאוהב את עצמו ומוכן להתאמץ יכול לשנות הכול- הכול בראש.


בחודש הבא יתקיים פסטיבל "סינגלס" בבית אורן (14-16/8) – ט"ו באב .
אתם, תהיו שם ?


*** כותבת המאמר היא סינגלית בת 35 המנהלת משרד הפקות במרכז אומ, בעלת רקע אקדמאי בפסיכולוגיה, מפיקת פסטיבלים והופעות, עוסקת בציור, צילום גרפיקה ומנחת סדנת ציור אינטימי.