יחסים אסורים

אחיות יקרות, תסתכלו לי לרגע בעיניים, כן כן גם את שם בפינה, ותגידו לי במילים פשוטות שלא היה לכן רומן עם גבר נשוי. כן, גם אני מכירה את ההיא ממטולה שדווקא לא הייתה שם, אבל חווית הרומן-עם-גבר-נשוי היא לרוב חלק בלתי נפרד מן הרזומה שלנו.

במקרה הטוב מדובר בקשר סימטרי לא מחייב. הוא נשוי, את נשואה והחיים זורמים.
פה ושם נפגשים. מדברים קצת. נוגעים. לפעמים מרביצים איזה קיטור הדדי נוגע ללב, וחוזרים עמוסי ייסורי מצפון הביתה. לפעמים אפילו אין ייסורי מצפון.
" אני בוגד באישתי? מה פתאום, סתם מגוון", ואכן בתי- המלון- לשעה מלאים באנשים שלא בגדו בבני זוגם.

לפעמים מתאהבים והקלילות הבלתי נסבלת הופכת לתסבוכת של ממש. עדיין יש סימטריה. את נשואה, הוא נשוי. שניכם באותה סירה מתנדנדת. איך זה ייגמר? תלוי.
המיעוט יחליט כי מצא את אהבת חייו ויהפוך לזוג רשמי. הרוב ישובו (בוכיים משהו) למשפחתם הגרעינית, נשבעים שזה לא יקרה להם שוב. עד לפעם הבאה.
במקרה הפחות טוב הוא נשוי ואת לא. החיים זורמים אבל הכיוון, אעפס, לא משהו.
זה יכול להתחיל כשעשוע, משהו להתעסק בו בינתיים, עד שיגיע האביר על הסוס הלבן. לפעמים שם זה גם מסתיים. בדרך כלל זה נגמר בבכי. שלך.
החוקים פה ברורים. מדובר פה בדיני נפשות (הנפש שלו ..) ויש לשמור על סודיות גמורה. אתם תתראו בזמנו הפנוי (זמנך הפנוי ממש לא רלוונטי) ולא, הוא לא יכול להישאר לישון.
בהתחלה זה טו-טאלי בסדר. הוא מנעים את זמנך, ואת הכביסה המלוכלכת מכבסים במקום אחר.
אלא שכחלוף הימים (שהופכים ,אופס, לחודשים ושנים) זה מתחיל להיות לא בסדר בכ-לל.
הנטייה שלנו להתאהב בהם תהייה תמיד בעוכרינו. די מהר אנו מגלות כי גם הרומן הקליל ביותר, זה שאין בו בכלל ראיית עתיד משותף, הופך עם הזמן למערכת יציבה עם חוקים משלה, עם כללים ודרישות ורמת ציפיות שהולכת ומתרוממת לכיוון הירח. והירח רחוק, אוי כמה רחוק.

אז למה. למה בנות במיטב שנותיהן, יפות, רגישות ובעלות לא מעט תארים מהאוניברסיטה הולכות על העניין הזה?
למה הכרוניקה הזו, שכוללת כמויות אדירות של בדידות ועצב וגעגועים לאדם שפשוט לא יכול להיות שם, לא מבהילה אותנו עד כדי בריחה היסטרית מהסיטואציה?
למה אנחנו רואות בעינינו הפקוחות את פוטנציאל הכאב, את העלבון, את הסוף-הידוע-מראש ועדיין מתעקשות לחוות את החוויה המפוקפקת?

התשובה לדעתי יותר מפשוטה:אנחנו רוצות להיות ביחד. גם אלה שנורא צריכות מרחב, ששומרות בקנאות על חשבון הבנק הפרטי, שמצהירות שחיים משותפים הם טעות אמיתית ו"תיראו את כל הזוגות שמתגרשים".
בסופו של יום אנחנו זקוקות עד מאוד לנפש קרובה, כזו שתקשיב ותתמוך ותייעץ, שתאסוף את השברים אחרי כל התרסקות, שתאזין לטרוניותינו, שתלטף את האגו השרוט ותגיד לנו שבשבילה אנחנו הכי, בדיוק כמו שעשו פעם אמא ואבא, כשהיינו קטנים, והיום אנחנו יודעים שגם גדולים צריכים את זה.
אנחנו רוצות להיות ביחד כדי לספר ולשמוע, לתת ולקחת, ללטף ולהתלטף. כדי לא להיות לבד.
הצורך הזה, בסיסי אמיתי ועמוק, יוצר התמודדות פנימית לגמרי לא פשוטה: מצד אחד מי רוצה להיות לבד, מאידך הביחד צריך להיות עם האדם הראוי. שאני אתפשר???
באופן כללי השפיות מנצחת, אלא שלפעמים, כמה לא נעים להודות, לפעמים הצורך הזה, הפרימיטיבי, הפשוט, מתגלה כחזק מאתנו.

רגע אחד חלש, ואנחנו נכנעות. ממש כמו לסיגריה-התמיד-אחרונה, כמו לסופגניה באמצע הדיאטה. פתאום אין כוח, פתאום אנחנו מרימות ידיים.
ברגע הזה בדיוק ניתן לקטוף אותנו כפרי בשל. כל משענת קנה רצוץ הופכת לקיר בטון מזוין, כל מי שמוכן להקדיש לנו חצי שעה ביום הופך למקשיבן אולטימטיבי, כל מי שבסך הכל רוצה לבלות קצת עם צעירה-יפה -ויודעת יותר, הופך לחברנו המצוין.
ברגעים כאלה אנחנו מוכנות להאמין שמצאנו נפש תאומה, שזהו האיש לו ייחלנו, שאין, פשוט אין, אהבה כמו זו שבינינו. שבשבילנו הוא יעזוב את הבית.
וההתפכחות, אוי ההתפכחות.
להבדיל ממך יקירתי, לאיש ההוא יש הרבה מה להפסיד. כחלק מאיזה אבסורד קיומי הוא יעדיף לרוב לוותר על אהבת חייו (אם זו באמת הייתה שם) ולשמור על רכושו.

תחזקנה ידינו יקירות. זה עובר. והרי ברור לחלוטין כי או-טו-טו, מעבר לדלת המסתובבת, מחכה האביר האמיתי, שיישא אותנו, אותנו בלבד, על כפיים, לעבר השקיעה.

הערת מערכת: תגובות ללא דואר אלקטרוני מדויק תמחקנה אוטומטית

אגב: גיליון מודפס של המיטב של Iwomen כבר נמצא בעבודה. רוצים לקבל אותו בדואר ללא תשלום? הקלידו את כתובת האימייל שלכם ותטופלו!