הנקמה המתוקה

הגעתי עם חברה לאחד מאותם מקומות 'איניים' בקצה הדרומי יותר של תל אביב, למסיבת יום הולדת של ידיד. החדר אליו נכנסנו היה קצת חשוך ובהתחלה באמת לא זיהיתי אותו, הוא ישב בקצה השני של השולחן אליו ניגשנו ולאחר שהתמקמנו, הושיט לי את ידו מעבר לשולחן ומבעד לרעש הצלחתי לשמוע אותו בקושי אומר: "היי אני בני" ועדיין לא זיהיתי אותו (עשן הסיגריות המסתלסל והאורות המעומעמים קמעה במקום בוודאי לא הועילו לראייה).


זמן מה לאחר מכן, לאחר שחלק נכבד מהחבורה סביב השולחן קם לרקוד בחדר השני, ראיתי אותו קצת יותר מקרוב ורק אז נפל האסימון: לפני שנה בערך, בערב חורפי וגשום החלפנו, אני והוא, מבטים בבר תל אביבי צפוף משהו, מספר ימים לאחר מכן נפגשנו שוב באותו הבר, פגישה שהובילה לפגישה נוספת, הפעם פרטית יותר על שתיים או שלוש כוסות יין ואחר כך למיטה,

חשבתי שיכול להיות נחמד אם יהיה לכך המשך כלשהו, הוא כנראה לא חשב כך וניתק מגע, לא הייתי באבל גדול מכל העניין ושכחתי ממנו די מהר.
ועכשיו - הוא, שבעבר כנראה ברח מכל מה שהזכיר קצה של מערכת יחסים פוטנציאלית, צמוד לחברה (פשוטת מראה למדי יש לציין, מישהי שבטח לא היית מחברת אליו דווקא), מחזיק את ידה כאילו היתה לפחות גלגל הצלה.

הוא כמובן זיהה אותי מיד, ובהתחלה קיווה בלבו שלא אפלוט משהו בפני חברתו, אבל למה שהוא קיבל ממני, הוא בטח לא ציפה – גם לאחר שכבר זיהיתי אותו הסתרתי זאת והמשכתי להנאתי במשחק 'החתול והעכבר'. עמדתי מולו ואמרתי: "אתה נורא מוכר לי מאיפה שהוא ואני לא מצליחה להיזכר", והוא בניגוד גמור לתקוותו ממקודם שלא אגיד כלום, ניסה אפילו להזכיר לי היכן נפגשנו לראשונה, ואמר את שם הפאב בו נפגשנו.

אח הנקמה המתוקה - במבט לאחור זכרתי שהבחור חשב שהוא לפחות אלוהים במיטה, עכשיו מוחו יהיה עסוק בתהייה הנוראית: "איך, איך היא לא זוכרת אותי?" (יש לקרוא משפט זה עם הדגשה חזקה על המילה "אותי" כמובן). בסוף הערב סיפרתי לחברתי את כל הסיפור, וכל הדרך הביתה התגלגלנו מצחוק.