גלגל חמישי בעגלה, ותחילתה של ידידות מופלאה

מאת: גלי רון


הימים ימי תחילת שנות התשעים, ואני סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין הרצאה להרצאה הספקתי לעבוד כדיילת ב"אל על" ואת מעט השעות הפנויות בהן לא הייתי בלימודים או בעבודה, נהגתי לבלות בירושלים. בתקופה ההיא התעוררה הבירה לחיים, פאבים חדשים ומדליקים נפתחו חדשות לבקרים ובעיקר ללילות, מסעדות חדשות הסבירו פניהם לאורחים, ובכלל האווירה בעיר הייתה כשל עיר ללא הפסקה, באחריות

נהגתי להסתובב בין הפאבים בלווית חברים ללימודים, או בחברתה המשעשעת של מירי, החברה הכי טובה. מירי עבדה אז במוסד ממלכתי והתגוררה עם שותף בדירה בת ארבעה חדרים אי שם בקומה השמינית בבית הכרם. רוב ימות השבוע השותף הנחמד (וחובב הגברים) לא ממש נכח בדירה, וכך שעה שהוא רעה בשדות זרים, יכלנו לעשות ככל העולה על רוחנו בדירה רחבת הידיים החל ממסיבות פרועות ועד לילות אהבים עם יזיזים או חברים מזדמנים.

החיים חייכו אלינו ואנחנו חייכנו אליהם בחזרה. מירי הייתה אז בת 26 – בשנתיים יותר גדולה ממני – והשעון הביולוגי יחד עם לחצי הסביבה נתנו בה את אותותיהם. תכופות נהגה לילל לאוזני כי בטח היא תשאר רווקה זקנה ואיך זה שעד עכשיו היא טרם מצאה את המיועד. זה המקום לציין שמירי התהדרה ברעמת שיער מתולתלת, עיניים ירוקות וזוג רגליים ארוכות מה שנקרא חתיכה רצינית.

יום אחד היא מתקשרת לביתי ומבשרת לי שהנסיך נמצא. בהתלהבות פירטה באוזני איך הם נפגשו, איך הוא החמיא לה ואיך היא בעננים. קמה ימים אחרי הטלפון שלה יצא לי לראות את הנסיך שלה, חגי: גבוה שחרחר ונאה עם כתפיים רחבות ועיניים יוקדות. בניגוד למירי שהייתה מסונוורת מאהבה, מבט אחד קצר באיש שלה אמר לי שזה ייגמר בבכי. הבחור נראה כמו מיסטר צ'ארמינג, מקצוען, מהסוג שגורם לנשים לאבד את הראש, גם לאלה שמחשיבות את עצמן פריקיות של שליטה, מתוחכמות ואינטליגנטיות כמו מירי. חרף הסתייגותיותי לא אמרתי למירי דבר, ובליבי חשבתי שחגי הוא מתכון מצויין ללב שבור, במקרה זה ליבה של מירי.

לא עברו שבועיים מיום הכרותם של השניים, והסתבר לי שצדקתי: יום שישי אחר הצהריים בעודי שרועה על הספה עם עיתוני סוף השבוע, מצלצל הטלפון: על הקו מירי : "הוא לא התקשר" היא מייללת לשפופרת. "אין לי מושג מה קורה איתו. הוא פשוט נעלם וכבר כמה ימים לא שמעתי ממנו". זה המקום להזכיר לכם קוראים יקרים, שהימים ימי שנות התשעים נטולי פלאפון....(לא שזה עוזר כשמישהו מחליט להיעלם...").

ניסיתי "לנחם" את מירי שברוב הימים נהנתה מדירתה בבית הכרם והפעם לא כל כך: "אני לבד בין 4 קירות" עכשיו היללות הפכו לבכי של ממש. רציתי להעמיד אותה על טעותה ולומר לה שבמקרה שלה הארבע קירות הם דווקא 16, אבל וויתרתי, ובלי חשק רב להפרד מספתי ומשלל עיתוני נעניתי לקריאתה הנואשת ומיהרתי להתייצב בעיר הקודש. חברה זו חברה.

כשמירי פתחה לי את הדלת. נדהמתי איך כמה ימים נטולי צלצולים מחגי עשו בה שמות: עיניה היו אדומות מבכי, שערה פרוע, היא נראתה כמי שלא ישנה כמה לילות. ניסיתי לספר לה סיפורים מצחיקים ולשעשע אותה, אבל סיפורי האוניברסיטה שלי לא עניינו אותה באותו רגע. פלטתי אנחה בלתי מורגשת והאזנתי לבכיותיה. אחרי הכל בשביל זה יש חברים. שעתיים אחרי ה'ביג קרייסס' בערך ב21:30 צלצל הטלפון בביתה של מירי. על הקו היה הבן האובד חגי.

עד עצם היום הזה אין לי מושג מה הוא אמר לה בדיוק, אבל השינוי שחל בה היה מדהים: תוך דקות חזר הצבע ללחייה, והברק לעיניה. כצפוי חגי תירץ את התנהגותו בתירוץ כלשהו ומירי בלי הרבה שאלות, "אכלה" את כל תירוציו, ולא בדקה בציציות. "אנחנו יוצאים" אמרה באסרטיוויות, "ואת באה איתנו". "השתגעת?" עניתי לה "אין לי שום כוונה להפריע לכם. אני נשארת בבית". לא רק שלא רציתי להפריע להם, הדבר האחרון שהתחשק לי זה להיות גלגל חמישי בעגלה, ועוד של זוג "טרי" כשהכל עוד כל כך חדש ומסעיר... אבל הסירוב שלי נפל על אוזניים ערלות. ככל הנראה מירי לא רצתה להשאיר אותי בביתה לבד, אחרי שטרחתי ובאה אליה. באופן מיוחד.

שוב נאנחתי בשקט ועליתי על "המדים" השחורים שלי, מתפללת שהערב ייגמר כבר. לזכות הזוג הצעיר ייאמר מיד שהתנהגותם הייתה ללא דופי. לא נרשמו התמזמזויות סוערות, ושום דבר מהסוג שיביך אותי. אבל אני שאלתי את נפשי למות, או לפחות להיעלם. ברכב כבר החלטנו שהולכים ל"סוס עץ" אחד הפאבים ה מתולגיים שקמו אז בירושלים, עם שולחנות שחורים ומוסיקת ג'אז, ואווירת ציד קלה באוויר.

הפאב המה אנשים, יום שישי אתם יודעים, ודי בקושי הצליחו למצוא לנו מקום. הזמנתי בירה וקיוויתי לטוב. הדבר שהכי רציתי בו היה שמישהו יתחיל איתי. לא היה אכפת לי מי בדיוק, העיקר לא להשאר לבד ביו זוג היונים שמולי.

כמה דקות אחרי תפילתי החרישית זה קרה: זוג עיניים תכולות ננעצו בי ואני חשתי שמישהו מפשיט אותי במבטיו. כשהעזתי להסתכל נכחה ראיתי את אחד הבחורים הכי יפים בעולם: עיניים תכולות (כבר אמרנו), עור שחום, כתפיים רחבות וחיוך שרמנטי. כמעט נחנקתי. "זה משמיים" אמרתי לעצמי והחזרתי לו מבט מבוייש.

מירי שקלטה את הסיטואציה בעיני הנץ שלה, הזמינה אותו להצטרף לשולחננו. הבחור נענה להזמנתה, סיפר שקוראים לו עוזי, שהוא ירושלמי גזעי מה שנקרא ס"ט, שהוא עוסק בבטחון. קול הבס המלטף שלו ועיניו התכולות שבו את ליבי. הלילה שלנו רק התחיל: קסום ומלא בהרפתקאות: כל הלילה טיילנו עם עוזי וחברו הצייר בחורים ירושלמיים טיפוסיים, שרק ירושלמי אסלי מכיר. איפה לא היינו : בירושלים המזרחית באמצע הלילה , בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, בכוך חמים שמוכרים בו פיצות ירושלמיות דקיקות ובעלי המקום הוא ערבי ממזרח ירושלים, שמפעם לפעם עובד עם השב"כ – כך סח לי עוזי ישר לתוך האוזן...
הלכנו שבויי קסם אחר סיפורי עוזי הנועזים מול חומות העיר העתיקה, ובשש בבוקר נפרדנו, לא לפני שהחלפנו טלפונים. מה אני אגיד לכם זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. והרבה לילות מתוקים מיין...

התמונה משמאל: אילוסטרציה