עכשיו זה קורה באמת

מאת: ליאת פישמן לני


להפתעתי הצלחתי לנמנם מעט בלילה והזריחה מצאה אותי
עוטה גלימה ורודה ובלתי מצודדת, מציקה לאחיות, מציצה
לחדרי יולדות ומתגודדת בתינוקיה. בעלי היקר והאהוב התייצב
בשבע וחצי מצוחצח מגולח ועצבני כחיה. נכנסנו למוניטור נוסף
ועם כל דפיקת לב של העוברונים החמודים שלנו בעלי משלים
עוד סיבוב סביב המיטה. קיבלתי סחרחורת עוד לפני שניסו עלי
איזשהו חומר הרדמה. בשניה שניגמר המוניטור כאילו מישהו הכניס
את העניינים להילוך חמישי. תוך שניה, הפשטה, גילוח, קטטר והופ
אני ברכבת הרים כשסניטר מתאבד מדהיר אותי במסדרונות.
הדלת של המחלקה נפתחת ואני מותקפת בצלם וידאו חובב הרי
הוא חברו הטוב של בעלי שבא לאחוז את ידו כאשר אותי יפרסו
לפרוסות על שולחן הניתוחים. נכנסתי לחדר הניתוחים כשאני
משאירה מאחורי את אימא שלי ובעלי תולים בי מבט אבוד. חדר
הניתוחים מה אני אגיד לכם לא בדיוק מקום שהייתי בוחרת לבלות
בו שניה פנויה אחת. אני לא יודעת אם זה ההתרגשות, או הפחד,
או שהחדר החליט להתחפש למקרר ענקי אבל אני לא הפסקתי
לרעוד. העבירו אותי מהמיטה הניידת שלי לשולחן הניתוחים (מקום
לא נוח בעליל) והמרדים התנפל עלי בחריצות של נמלה : מסכת
חמצן, עירוי ליד והופ הטו אותי, יחד עם ההר שמחובר לי לפנים, על
צד שמאל. שם התגלה לי סניטר מעט יותר הומאני מנהג המרוצים.
שהקריב את ידו כדי שאוכל להיות רגועה . " רק לא כל כך חזק יקירתי,
את משאירה לי סימנים איך אני אסביר את זה לאישתי?". אני מוכנה
להתערב שהוא בכלל לא נשוי ושזה משפט ששמור אצלו לכל אישה
מפוחדת שכמוני על שולחן הניתוחים אבל אני אגיד לכם את האמת,
ממש לא היה לי אכפת . מבחינתי הוא עשה את עבודתו נאמנה.
המרדים תכול העיניים כבר התחיל לטייל עם האצבעות במעלה ומורד
גבי כדי למצוא את המקום הטוב ביותר לפריצה לתוך גופי ואני מתפללת
כבר להיות מאחורי זה. למזלו של בעלי , ביוספטל עדיין אין תקן
לבעלים בניתוח קיסרי וכך נחסכו ממנו הטחות אשמה ושאר ברכות
שהיו לי בעבורו ברגע מענג ומיוחד זה. הופס דקירה בגב , "זהו? רק זה?
ואל זה לשאת עיניים כלות---" (רחל המשוררת) "מצאנו את המקום"
מודיע לי הסניטר בחגיגיות ההולמת את האירוע. קיבלת זריקת אלחוש
ומיד יוחדר לך החומר. אהה, אז עדיין לא זהו. גל חום פתאומי שטף
את פלג גופי התחתון, תחושה נעימה בעליל, "נו אז לא נורא כל כך"
השתדלתי לעודד את עצמי. אם ימשיך ככה אולי עוד נהנה. לא דובים
ולא הנאה כדקה עד שלוש אחרי שהוחדר חומר ההרדמה לגבי האומלל
תקפו אותי עקצוצים בלתי נסבלים. בבת אחת התמלא החדר בעוד
כמינימום מאתיים איש. כולם חובשי כפפות, ומשחיזי סכינים, מתכוננים
לחתוך את "מוואה" תוך כדי להג בלתי פוסק וריכולים אימתניים על
יתר הצוות שלא נמצא אתם כרגע בחדר. על הכל דיברו בקורס הכנה
ללידה. תנוחות, נשימות, בעל שמחזיק את היד ושותף מלא לחוויה
הגדולה והמדהימה. אבל על מה שקורה לי עכשיו, על חוסר האינטימיות
הנוראי שגרם לי מצוקה קשה, על זה שהרגשתי שאני הדבר האחרון
שחשוב כרגע , על זה שחוץ מהסאניטר והמרדים אף אחד לא השתין
לכיוון שלי, על זה שהמנתח התחיל לחטא לי את הבטן ואוטוטו עומד
לחתוך ואני לוחשת מעמקי מסכת החמצן "דוקטור דוקטור אני מרגישה
את הכל " והוא בכלל לא שומע אותי, על זה ששמו לי פיסת בד מול
העיניים ולא ראיתי את הילדים שלי יוצאים לי מתוך הגוף, על זה
שהריאות שלי משותקות מההרדמה ושאני אוטוטו ברצינות עומדת
למות, על זה שהחומר גרם לי להקיא, על זה שאני בכלל לא חלק
מהתהליך שקורה פה. ומעל לכל על זה שהחוויה שאמורה להיות הכי
גדולה ומדהימה בחיי הפכה למשהו קר, מנוכר ומאד מאד בודד. על
זה אף אחד לא אמר דבר. והנה הפעייה המיוחלת כל כך. קול מתוק
ועדין מבקע את דרכו הראשונה בעולמנו. מיד מתפנצ'רות לי העיניים
ואותו סניטר חביב מתייצב לימיני עם טישו והופך את "אני תפקידי לנגב
לך את הדמעות" של ארצי למציאות חיה. "מזל טוב, יש לך בת". תוך
דקה הופיעה לי מול העיניים חבילה קטנטונת עם פנים קטנים מציצים
מתוכה עדיין לבנים כולם. תני לה נשיקה האחות מצווה ואני, צייתנית,
מנשקת את בתי היקרה נשיקה ראשונה ממטר אין סופי של נשיקות
שהיא עוד תקבל ממני. אני מחכה לשמוע את הצרחה השניה
שמתמהמהת להגיע. מסתבר שבני היקר החליט לטעום את מי
השפיר והתחיל לטבוע. סקשן קצר וגם הוא מופיע לנגד עיניי. עוד
חבילה קטנטנה שהיא שלי, שלנו. רומי הבכורה נולדה בשעה 08:56
במשקל 2485 גרם וריין הגיח מיד אחריה בשעה 08:58 במשקל 2675
גרם. שניי ג'ינג'ים קטנים (סליחה בלונדינים) מתוקים מתוקים. את סיוט
ההחלמה של אחרי הניתוח נשאיר לצ'יזבאטים שליד המדורה. זהו,
אנחנו הורים. ויש לנו רק את כל החיים לאהוב אותם ולטפל בהם ולתת
להם ולדאוג להם ולהצדיק את המעשה האנוכי הזה של להביא אותם
לעולם כמו שלנו.