איריס מסיאטל

כתבה: איריס מסיאטל


לפני שאתחיל בתיאור האירועים המקדימים של הלידה שלי רציתי לציין
שהסימנים המקדימים ללידה כמו יציאת הפקק הרירי פתיחה ומחיקה של
90% לא אומרים כלום!!! ככה הסתובבתי 5-4 שבועות לפני הלידה.
בקיצור אם את אחת מבין הנשים הללו תנסי לא לצפות ליותר מדי...
ועכשיו לסיפור הלידה של מאיה:
בערב הרגשתי כאב גב כאילו שלוקחים לי את עצמות האגן ומנסים להפריד
אותם, זה עוד לא הצירים, רק הקדמה. בגלל שלא האמנתי שזה זה,
התעלמתי, ישבתי על מנה גדולה של אבטיח. וה"זה" המשיך להיות מלווה
בכאב חד מהגב שהתברר מאוחר יותר כצירים.
את ההורים שלי, שהגיעו לכבוד הלידה שלחתי לישון כי חשדתי שהלילה
יהיה לילה לבן ואני הלכתי למחשב להתעדכן מה חדש, במקביל רן בעלי ראה
סינפלד וכל 20 דקות בערך צעקתי לו "רן עכשיו יש ציר, תמדוד" בשיא
הצחוקים ממש לא יחסנו לזה חשיבות. בין לבין הלכתי לרוקן את הקיבה
שלוש פעמים, ואז... בשעה 12:00 בלילה הצירים באו כל 5 דקות, וזה
כבר לא הצחיק אותי!!! התיצבנו בבי"ח כל הג'מעה (רן ואני אימא ואבא
שלי) ובבדיקה ראשונה, התברר שיש לי פתיחה של 4 ס"מ. האחות שאלה
אותי אם אני ארצה אפידורל ואמרתי ודאי!!! האמת שלא כאב לי נורא
אבל העדפתי שהאפידורל יחכה לי ולא שאני אחכה לו...
שעה חלפה עד שהמיילדת מלאה את הפרטים עלי והכניסה לי אינפוזיה, זה
הספיק לי בשביל להבין שאני לא מוותרת על האפידורל. כשכבר הייתי
מוכנה לאפידורל הרגשתי שבא לי להקיא בקשתי מרן לזוז ימינה והוצאתי
את האבטיח של הערב....
טוב עכשיו זה נראה שהתרוקנתי מכל הכיוונים ורק נותר לרוקן את הבטן
ולקבל את המתנה שלי... לא?! האיש הטוב נתן לי את האפידורל וזהו
מעכשיו חיי השתפרו פלאים וזה השלב שהתחלתי ליהנות מהלידה, כן אני
יודעת שאתן שם עם חיוך של חוסר אמון אבל כך זה היה. בשעה 5:00
בבוקר הייתה לי פתיחה מלאה, האחות נתנה לי לדחוף פעמיים ואמרה לי
לנוח כדי שאני לא אהיה עייפה... אני אמרתי לה "מה לנוח? אני עם
אפידורל אני לא עייפה, אני רוצה לדחוף" היא התעקשה שעליה למלא
טפסים כי הלידה התקדמה מהר מאוד. שתקתי 10 דקות (בכל זאת באמריקה
צריך להיות מנומסים) ואז הרגשתי שמשהו לוחץ לי בתחת, דיווחתי לה
והיא אמרה "טוב אם את רוצה לדחוף בואי נדחוף" רן תפס רגל אחת ואמא
שלי מהצד השני, רן נתן לי קצב ואני בכל הכוח דחפתי, נתתי את הנשמה
הייתי כבר סקרנית לראות אותה, הייתי באמוק של דחיפות. המיילדת
הייתה המומה מהצוות הישראלי ורצה לקרוא לרופא שלי שמיד תפס את
תפקידו וניצח על התזמורת. האחות שאלה אותי אם אני רוצה מראה
ואמרתי שכן, זו הייתה חוויה מדהימה לראות מה קורה שם ואז... אימא
שלי אומרת לי "איריס הנה הראש" ראיתי משהו לבן מבצבץ לו, וממש
נכנסתי לאמוק של דחיפות, בלי אויר פשוט דחפתי. (הרגשתי כמו בתחרות
שאני צריכה לתת את הפיניש) בין לבין שאלתי את הרופא אם הוא הולך
לחתוך אותי והוא אמר "מה פתאום את עובדת כל כך יפה לא מגיע לך"
פשוט מלאך, הוא עודד אותי והצחיק אותנו. ואז הגיעה הדחיפה לפני
האחרונה שחצי מהראש היה בחוץ וחצי בפנים, זה היה מפחיד כי ראיתי
את הכל מתוח והפיפי שהתרחב לגודל ענק ונלחצתי שזה יקרע צעקתי
לכולם "יאללה תעזרו לי עוד דחיפה אחת" לקחתי אויר ודחפתי אותה
עד כלות הנשמה, הראש היה בחוץ וכתף אחר כתף יצאו להן, הרופא שאל
אותי אם אני רוצה לשלוף אותה, שלפתי אותה וזה היה הקטע הכי מרגש
בחיי, היא נחה עלי בובה אמיתית כחלחלה קצת. הרופא הציע לרן לחתוך
את חבל הטבור, רן נבהל והכבוד ניתן לאימא שלי.
מאיה נולדה זהובת שער, במשקל 3513 גרם ו 48 ס"מ אורך.