מי צריכה להיות

מאת: ניל"י קופרמן


כבר כמה זמן אני תוהה איך ליידע ולהזהיר אמהות לילדות חולות
או נשים שהיו חולות כילדות: מסתבר שרפלוקס של דרכי השתן
(בעיה שכיחה אצל ילדים קטנים, בה השופכנים אינם נסגרים טוב
ושתן חוזר מהשלפוחית לכליות, ועלול לגרום לזיהום הכליה. אם
לא עובר עד גיל 4 צריך לנתח ולתקן) אינו נפתר לחלוטין, גם לא
ע"י ניתוח. כלומר שאישה שנותחה לתיקון רפלוקס כילדה, צריכה
להיות במעקב נפרולוגי ואורולוגי לפחות פעם בשנה - כל החיים.
לעשות בדיקות דם ושתן פעם בשנה, ואולטרא סאונד פעם
בשנתיים. הסיבה: הבעיה עלולה לחזור, או לעורר בעיות חדשות.
אחד הרופאים ב"שיבא" סיפר לי כי 10% מהילדות שהוא ניתח
כילדות לתיקון רפלוקס, עברו את הניתוח שנית כעבור כ-20 שנה,
בעקבות שינויים פיזיולוגיים, בעיקר הריון. בהריון נורמאלי אצל אישה
נורמאלית, שכיחה תופעה שנקראת mild hydronephrosis= התנפחות
קלה של הכליה בגלל העומס של ההריון, ובגלל שהעובר לוחץ על
השופכנים ומפריע ליציאה של שתן מהכליה לשלפוחית, בעיקר
בצד שמאל. בד"כ זה חסר משמעות, ונעלם עם סיום ההריון.
בהריון אצל אישה שסבלה מבעיות בכליה כילדה, בין אם היא
נותחה ובין אם לא, יש סיכון גבוה יותר להידרונפרוזיס, ויש חשש
שהוא יתפתח למצב בינוני או חמור. (זה מה שקרה לי). במצב חמור-
השופכן נסתם, הכליה לא מתרוקנת, וההתנפחות והצטברות הנוזלים
בתוכה וסביבה יוצרת שינויים במבנה של הכליה. (שלא לדבר על
כאבים...) תופעת לוואי של הבעיה היא שהתסמינים דומים לאלו של
רעלת הריון, ולא ניתן לדעת אם הבעיה היא רעלת או הידרונפרוזיס,
אלא אם כן מקפידים לעשות מעקב תפקודי כליה בהריון. (בדיקת דם
לאוראה, קריאטנין, נתרן ואשלגן). עוד תופעת לוואי אפשרית: אנמיה
שלא מושפעת מכדורי ברזל. יש נטיה לראות בביקורת השנתית
לרפלוקס טירחה, ולוותר עליה אחרי כמה שנים שבהן הכל בסדר.
על זה אני רוצה להזהיר את הנשים. למזלי, פניתי לנפרולוג ממש בזמן,
כדי להציל את חיי (אם הייתי נזכרת קודם, אולי הייתי מונעת את כל
העניין, בשל החשש לרעלת הריון הייתי במעקב אצל מומחה להריון
בר סיכון, שלא שם לב למצב הכליה). בשבוע 29 להריון סבלתי
מכאבים חדים בכליה, ואושפזתי ל-3 ימי מעקב באורולוגית ב"שיבא".
אחרי 3 ימים שוחררתי, ולא הסבירו לי מה קרה (עילה לתביעה על
רשלנות, למען האמת). הנפרולוג שלי ראה את מכתב השחרור, שלח
אותי מיד לאולטרא סאונד כליות ובדיקות דם, וכ-10 ימים אחרי כן
אישפז אותי במחלקת "סיכון גבוה" ב"שיבא", בשל אי ספיקת כליות...
המצב הצריך התערבות - הליך שבו החדירו לכליה שלי, דרך המותן,
(בהכרה מלאה!!!!) צינור ניקוז להוצאת עודפי הנוזלים. ב-24 השעות
שאח"כ הגוף שלי נפטר מ-12 (!!!) ליטרים של דם, שתן ומים
שהצטברו בגוף ובכליות בגלל הסתימה. ההמוגלובין שלי צנח עד
6.8 וקיבלתי מנת דם. התחילו לתת לי אלדומין להורדת ל"ד.לאחר
מכן, כמו בספירה של ליל הסדר: עברתי 5 זריקות דקסה (הבשלה
ריאתית. כואב!!!), 4 זרוזים, 3 שבועות בלי פקק רירי, 2 חודשים
במחלקת סיכון גבוה ב"שיבא", וניתוח אחד לאחר הלידה (הטבעית,
ב"ה) לתיקון הבעיות שיצר לחץ ההריון על השופכנים. (האמת,
שעברתי שני ניתוחים, כי בהריון נהיה לי גם כילא...). אכן, הריון
מעניין. (מה הפלא שהייתי מדוכאת? חשבו שאני אתנכר לילדה...)
לא עדיף להיות במעקב רפואי נכון, מראש, ולמנוע את המצב?
לדעתי, כן. אני כבר לא מזלזלת במעקב...
ניל"י
kupern@hotmail.co.il