הצטרפנה גם אתן למאבק העצמאים הפרילנסרים בארץ

כ-450,000 עסקים קטנים ובינוניים פועלים בישראל, שהם 98.5% מכלל העסקים בארץ. מתוכם כ-250,000 איש ואישה שפועלים כעצמאים יחידים, והיתר מעסיקים יותר ממיליון(!) עובדים. ואף על פי כן, רשויות המס והרווחה בישראל מתאפיינות ביחס שמרני מאוד ובחשדנות רבה כלפי העובד העצמאי. הביטוי המרכזי של יחס זה הוא הפקרתו ללא כל זכויות סוציאליות.

בשיחה עם קרין אלדאה, מיוזמות המאבק ואושיית רשת גדולה ומוכרת, קיבלנו את כל הסיבות מדוע יש לתמוך דווקא במאבק הזה ואת מי זה בדיוק משרת.

איך התחיל הרעיון ?
"כיוזמה של שתי נשים בעקבות עוול שנגרם ונבדק שמישהי לא יכולה לקבל את מה שהיא צריכה. המאבק קם מצורך ונסחף בגלי המחאה החברתית בקיץ האחרון והוא נוהל בהתנדבות על ידן והתמוסס בדרך כשהמחאה שכחה. הן עשו עבודה נפלאה אך פרשו מהמאבק.
אני הייתי מנהלת הקמפיין הפרסומי בקיץ, כשהגיע הזמן לרענן את ההנהגה, זה הוצע לי, באופן טבעי. בני הוא עצמאי בתחום החינוך (העשרה חברתית אזרחית – ללמד תיכוניסטים איך להתנהל כלכלית בחיים, ביציאה לאזרחות)."

מי הם השותפים לדרך?
"המאבק מנוהל בהתנדבות על ידי יחד עם בני שחורי ( בעבר נוהל ע"י כנרת ורינת, היזמות שהקימו את המאבק, אבל פרשו ממנו) ומקוּדם על ידי צוותי עבודה שעובדים גם הם בהתנדבות בתחומי יחסי ציבור, פרסום, הפצה ברשת ופעולות שטח. המאבק כולל הפצת סרטונים, הופעות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, פעילות ברשתות חברתיות, קידום חקיקה ולובי."

אז על אילו נתונים ועובדות מדובר?
"למעשה, מדובר במעמד של עובדים נטולי זכויות, שאין להם שום רשת ביטחון סוציאלי לעת מצוקה או לעת זִקנה. אנו אמנם משלמים ביטוח לאומי בשיעור של 16.5% מהכנסתנו מדי חודש, אך:
* עצמאים אינם מקבלים דמי אבטלה כלל, גם כשהם נאלצים לסגור לגמרי את העסק אחרי שנים ארוכות.
* עצמאיות מחזירות חלק ניכר מדמי הלידה שלהן בגלל חישוב מעוות שמתחשב רק בשנת הלידה, שבה כמובן לא עבדו במשך כמה חודשים.
* אין לעצמאים שום ימי מחלה, ימי חופשה וימי הבראה, והם מתקשים עד מאוד לממש זכויות יסוד אלה.
* בגלל ההפרשה הגבוהה לביטוח לאומי, בשילוב היעדר החזרים על ימי עבודה חסרים, לא נותר בידי העצמאים די הכנסה להפריש לפנסיה. לפיכך לרובם פשוט אין פנסיה.
* כמו כן, תנאי ההעסקה והשכר של העצמאים אינם נתונים לפיקוח ולהגנה כמו תנאי ההעסקה והשכר של שכירים. אחד הנושאים הכואבים ביותר בחייהם של עצמאים הוא הלנת שכר. אצל שכירים תחום זה זוכה להגנה חוקית חמורה, אבל בקרב עצמאים אין לכך כל התייחסות. מדובר במנהג מחפיר שהגתה ואימצה בחום החברה הישראלית, שזכה לכינוי הבירוקרטי "שוטף-פלוס". פירושו למעשה דחייה של עד חצי שנה (!) בתשלום על שירותים שנתן עצמאי.
ולא זו בלבד שהמדינה אינה אוסרת לשלם באופן זה, אלא אף הממשלה עצמה מלינה שכר עצמאים! אפילו משרדי ממשלה, שעליהם כבר חל איסור לעשות כן, ממשיכים בכך (ידוע לנו בוודאות על משרדי החינוך והביטחון, וודאי יש עוד). ומה יגידו אזובי הקיר? אילו היו אוסרים על כך בגופים הציבוריים – רשויות מקומיות, אוניברסיטאות, רשות השידור ועוד רבים – אולי גם המגזר הפרטי היה חדל מהמנהג הקלוקל.
שכבה שנפגעת במיוחד מהיעדר פיקוח על תנאי העסקה היא קבוצת הפרילנסרים שיש להם מעסיק יחיד. עובדים אלה עובדים כמו שכירים בדיוק מבחינת תנאי העבודה (שעות, התנהלות, מחויבות למעסיק יחיד), אך כמו יתר העצמאים אינם זכאים לזכויות הנובעות מיחסי עובד-מעביד, כגון נסיעות, ימי חופשה ומחלה, דמי אבטלה ועוד. יצוין שכבר הוגשה הצעת חוק בנושא, המבוססת על המודל הספרדי, אך ועדות הממשלה מכשילות אותה למרבה התמיהה.

יתר על כן, בעוד שהתשלום על עבודתנו מתעכב לפי שוטף-פלוס, אנחנו מחויבים לשלם למדינה את המסים והמע"מ על תשלום זה מיד, חודשים ארוכים לפני שהגיע אלינו בפועל. מצב זה גורם לפערים עצומים בתקציב העסקי והמשפחתי, שאינם יכולים להיסגר לעולם בגלל הפער הקבוע, ואף הם מקשים עלינו עד מאוד לחסוך ולממש זכויות כגון ימי מחלה וחופש.

אנו חשים שיש משהו מטעה מאוד במונחים כמו "עצמאים", "פרילנסרים" ו"עסקים קטנים". הם מטשטשים את מה שאנחנו באמת: עובדים. אנחנו עובדים במשרות מלאות פלוס, בלי לנוח בימי חופש רשמיים, כי איש אינו משלם לנו עליהם, ואנחנו מרוויחים בממוצע פחות מהשכר הממוצע במשק. בעצם, אנחנו עובדים כמו שכירים, מרוויחים כמו שכירים ומשלמים מס וביטוח לאומי כמו שכירים, אבל אין לנו זכויות סוציאליות שאצל שכירים הן כה טריוויאליות.

היעדר זכויות אלה מונע מאתנו לבסס ולפתח את העסקים הקטנים שברשותנו, ואיננו מסוגלים להניב לכלכלת המדינה את התרומה שעסקים קטנים אמורים ויכולים לתת לה."

מה קורה ביתר מדינות העולם לעומת המצב אצלנו?
"מההשוואה המתבקשת לכלכלות המערב עולה שהן נהנות מתרומתם של העסיקם הקטנים ומעודדות אותם בהתאם, ואילו ישראל דבקה ביחס ארכאי שהתבסס בימי קום המדינה.
במדינות המערב – עצמאים שנוטלים על עצמם את הסיכון שבפתיחת עסק זוכים לעידוד ולהקלות ניכרות בדמות רשת ביטחון סוציאלי מקיפה, הקלות במס בשנים הראשונות, הליכים בירוקרטיים נוחים, ריבוי מקורות אשראי, הלוואות בריבית מופחתת ותקנות שמחייבות לשתף עסקים קטנים בלפחות 20% ממכרזי המדינה. תנאים אלה יוצרים לעצמאים באירופה ובאמריקה הצפונית מרווח נשימה שמאפשר בתורו לממש זכויות סוציאליות הלכה למעשה.
ואילו בישראל – כאמור, לעצמאים אין כלל רשת ביטחון סוציאלי, החל בדמי אבטלה וכלה בימי מחלה ובפיקוח על תנאי העסקה ושכר; אין להם כמעט נגישות להלוואות גדולות, וגם המעטות ניתנות בריבית גבוהה; הבירוקרטיה הרלוונטית מסורבלת ומכבידה עד כדי קריסת עסקים בגינה; ואחרי שהתאגידים מקבלים את חלקם במכרזי הממשלה, לעסקים קטנים נותרים רק 3%-2% מתוכם."

מדוע החלטתם על קמפיין "גרילה" – יחסית – מאבק שקט?
"היה משהו שהוחלט לפני שהחלו מאבק. בשביל חשיפה שידעו שיש מישהו שנאבק בשביל הפרילנסרים. בקיץ האחרון קמו הרבה מאבקים שדי התמוססו. אנחנו המאבק היחיד שפועל ויש מאחוריו אנשים שעובדים. אנחנו לא הולכים ומפגינים, אלא, בדרכים אחרות. לא דרך רעש אלא בכל דרך שייקחו אותי ברצינות. לא צהוב, ואלק "עם מלוכד", אלא בדרכים אחרות. אנחנו כן מפעילים את העצמאים לשלוח מכתבים לחברי כנסת וכיו"ב."

מהי האג'נדה ?
1. תמורה מלאה לביטוח הלאומי ורשת ביטחון סוציאלי זהה לזו של שכירים.
אנו דורשים לבטל כל אפליה של עצמאים לעומת שכירים בכל ענף בביטוח הלאומי, ובעיקר לעגן:
מתן דמי אבטלה לעצמאי שנאלץ לסגור את העסק.
מתן דמי לידה מלאים לכל עצמאית לפי שכרה בשלושת החודשים האחרונים שלפני הלידה או לפי שומת המס של השנה הקודמת, הגבוה מביניהם.
הגנה מלאה על עצמאים היוצאים למילואים במקרה של אובדן הכנסות הנובע מהשירות הצבאי.
לחלופין: הפיכת הביטוח הלאומי לביטוח רשות, כדי שנוכל לבטח את עצמנו בביטוחים פרטיים שייתנו לנו הגנה אמיתית בשעת מצוקה.

2. איסור גורף ומוחלט על תשלום במתכונת של יותר משוטף+ 30 בכל המגזר הציבורי.

3. מע"מ
להשלים את החקיקה המחייבת לשלם מע"מ על הכנסות רק עם קבלתן בפועל (ולא בעת הוצאת החשבונית), ולא להסתפק במתן רשות.
להגדיל את התקרה להגדרת עוסק פטור ל-250,000 ש"ח בשנה.
לבטל את המע"מ המקוון לעסקים עם מחזור נמוך מ-1 מיליון ש"ח בשנה.

4. העברת חוק המשתתף החופשי המקנה לפרילנסרים עצמאים שעובדים במתכונת של שכירים זכויות דומות לאלה של שכירים שיש להם יחסי עובד-מעביד.
להצעת החוק: www.shelly.org.il/node/2566

5. סיוע במימוש הזכות לימי מחלה (של העצמאי/ת ושל ילדיו/ה), ימי חופשה וימי הבראה.

6. קבלת הפסיקות של בית המשפט העליון בדבר הכרה בהוצאות טיפול בילדים, לימודים ואש"ל, וביטול החקיקה הנגדית שנחקקה בתגובה להן.

עד כמה מהר את חושבת שזה יקרה ?
"יש התקדמות אך הבעיה הכי גדולה במאבקים מסוג זה היא: לרכוש את אמון הציבור ואח"כ את אמון חברי הכנסת ורובם עוד התנגדו לרעיון המחאה החברתית עוד בקיץ, וכולנו תקווה כן לגייס את תמיכתם."

למה אתם הכי זקוקים ?
"כמה שיותר אנשים שיפיצו את המסר. להגיע כמה שיותר, שיצטרפו וגם... אנשים יצירתיים ואחראים היכולים לקחת חלק פעיל."

אילו בעלי מקצועות הכי זקוקים למאבק הזה ?
"כולם ללא יוצא מן הכלל. אין הבדל בין קוסמטיקאית, סוכן ביטוח, עיתונאי או בעל עסק של 10 עובדים ....."

גולשות יקרות, המציאות מוכיחה לנו שגברים אוהבים לדבר ונשים אוהבות לעשות. גם אם לא בהכללות עסקינן, יש לזכור את העובדות.... גם בעולם החלו את המחאות החברתיות נשים...

במאבק המאוד חשוב הזה השיתוף הגדול ללא הבדל מגדרי הוא מהותי. הצטרפו גם אתן למאבק, הפיצו את הבשורה וצרפו כל מכר/ה, שותף/ה, חבר/ה, בן/בת זוג, פרילנס/רית ועצמאי/ת שאתן מכירות. זה יצליח רק אם נרתם לזה במלוא הכוח והרצינות.

לאתר האינטרנט של המאבק :  http://www.ser.org.il