איך קרה שאנו הנשים הפכנו את מלאכת הבישול והמטבח למקומנו הטבעי?
וכיצד קרה שהשפים הגדולים בעולם הינם הגברים דווקא?
אז ככה, זכות הבחירה זה כל הסיפור . אנו מוצאות את עצמנו בתפקידים מסורתיים שנכפו עלינו משחר ההיסטוריה, גידול הילדים , חינוכם, בישול ותחזוקת הבית . כמה חדווה ותשוקה כבר יכולות להיוולד במציאות כזו?
לא במקרה ההתייחסות הינה לנושא הבישול והאכלה ולא הכביסה או הניקיון כי שם כך או אחרת אנחנו חיות עם זה בשלום אבל כשזה מגיע למטבח שם מתחיל הכאוס בפרטי שלנו.
זו הבחירה.
ואילו הגברים שותפינו לחיים להם ניתנה זכות הבחירה . "לבשל כי אני אוהב" , "להיכנס למטבח כי שם אני ביצירה", "להביא את עצמי למה שאני עושה" מי לא הייתה רוצה להיות שם?
ולמי הייתה האפשרות להיות שם או במקום דומה אם לא היה בבית צבא של גמדים קטנים שהיו עושים את כל המטלות שלנו ? כי הרי ברור שבן זוגנו לא היה מקדיש את עצמו ,שאיפותיו, תשוקתו, אהבתו וזמנו למלא אחר המטלות המסורתיות שלנו.
מה שהביא אותנו הנשים לדאוג להאכיל את בני משפחתנו משחר הדורות . השגרה והמסורת הביאה את רובנו להקים דורות על דורות של ילדים ומבוגרים שרב חייהם אוכלים כדי לא למות. כי צריך לאכול. תפעול מערכות העיכול של המשפחה תוך הכנסת התסכולים שלנו שנבנו נדבך על נדבך . הכל נכנס שם – ביקורתיות , רגישות יתר, שיפוט, דימוי גוף. אנו מסדרות לנו סל שלם של בעיות עם עצמנו בעיקר בכל מה שנוגע להזנת ה"מפעל" הזה שנקרא משפחה.
שם אנחנו נפגעות כי אנחנו לא מספיק, שם אנחנו משתדלות לרצות ,שם קובעים איך אנחנו מארחות ומה זה אומר? שם אנחנו נמדדות כאימהות-רעיות,בנות, כלות ,חמות, שם אנחנו לא יכולות לנצח כי אנו זוכרות המוכשרים האמיתיים בתחום הם- נכון, הגברים, הם יוצרים אנחנו מבשלות.
אז כן נכון, דברים משתנים יותר ויותר
נשים נכנסות לתחום .
השעות הארוכות, הדינמיקה , העבודה הפיזית הקשה והשכר הלא מתגמל (גם גברים) עדיין משאיר אותנו במיעוט. יש סיכוי שככל שיעבור הזמן כמו במשפטים וברפואה נראה יותר ויותר
נשים מבשלות מאהבה ולא כי הן חייבות.
ולשותפינו הגברים – ראו, לטגן שניצלים וקציצות זה נפלא "זה רק אוכל" לארוחת צהריים. תנסו, גם זה אפשר לעשות באהבה.
ואנו ממש ננסה לא לשפוט אתכם.........