אפליה אסורה במועדונים - מיישרים מבט אל בעלי מקומות הבילוי

לאחרונה אנו נתקלים חדשות לבקרים בידיעות, סיפורים ומקרים בהם מבלים שביקשו להיכנס למקום בילוי כלשהו נתקלו בסירוב עיקש מצד המארחת (הסלקטורית בלשון העם) להכניסם.




בדרך כלל למארחת ולשולחיה תירוצים רבים כיד הדמיון, "המסיבה סגורה"," מסיבה פרטית", "זו מסיבה למוזמנים בלבד", "ערב סטודנטים" (במידה ואין לך כרטיס סטודנט) ועוד שלל תירוצים וטענות.

במרבית המקרים לאחר המתנה קצרה יזהה כל מבלה "ממתין" כי אורחים רבים נכנסים למועדון מבלי שנכללו ברשימה מסוימת ומבלי שהוזמנו מראש והכל על פי טביעת עינה והחלטתה של המארחת הקובעת מי ייכנס ומי לא, מי יתקבל בברכה ומי יידחה על הסף, מי ימתין קלות ומי ימתין עד בוש.

המבלים שנאלצים להמתין בחוץ בעוד מבלים אחרים נכנסים לנגד ענייהם, סופגים השפלה כבדה ועוגמת נפש מרובה.

מעשים אלו מהווים עוולה אזרחית ונוגדים את הוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים וכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א - 2000.

לצערי, רבים ממקומות הבילוי סבורים כי הסינון והאפליה מהווים מעין אות כבוד למועדון וכי העובדה שלא כל אחד בא בשעריו, אלא רק מבלים "מעולים" ו"מובחרים" רק משביח את המקום, אך אין כך הדבר וכאמור מעשיהם אלו מנוגדים לחוק.

מועדונים רבים נוהגים באופן סידרתי, קבוע וכשיטת עבודה, לברור את הנכנסים ולסנן את אורחי המקום, כך שהמשותף לכל הנכנסים הוא פעמים רבות היותם יפי הבלורית והתואר, המשתייכים לקהל הנכון ובעלי צבע העור המתאים והארנק המלא.

לכל הפחות זוהי התדמית שמנסים המועדונים ליצור על חשבונם של מבלים מושפלים אשר כבודם נרמס בפתח המועדון, לעיני כל וללא כל סיבה מוצדקת.

יש להדגיש כי על פי הוראות החוק נושאים גם בעלי תפקידים באחריות אישית לעוולה וזאת גם אם מדובר בשותף בתאגיד, מנהל או עובד בחברה/עסק.

סעיף 5(ב) לחוק איסור הפלייה המוזכר לעיל קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי של עד 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק ולכל מבלה/מקרה בנפרד.
ניתן להגדיר היום את עניין האפליה במקומות הבילוי כמכת מדינה, למרות פסיקות רבות של ביהמ"ש אשר קבעו פיצויים וקנסות למקומות בילוי בגין מעשיהם, אין היום מספיק הרתעה בנושא.

סיבה עיקרית לחוסר בהרתעה היא יחס ההמרה הנמוך שבין מקרי האפליה לבין התביעות בגינם. מרבית מהמבלים שנתקלו בסלקציה מעדיפים להשכיח את ההשפלה ולוותר אם בגלל שאינן מודעים לזכויותיהם על פי חוק ואם בגלל הרצון להצניע את החוויה המשפילה שחוו ולא לתת לה הד.

המסר העיקרי שברצוני להעביר לציבור הבליינים והבלייניות בארץ הוא שללא עמידה על זכויותיהם על פי דין ימשיכו בעלי מקומות הבילוי לברור ולסנן את הנכנסים למקומותיהם וזאת על פי טביעת עין, התרשמות חיצונית, דעות קדומות ו"שאר ירקות", כאשר בכל המקרים מי ש"ישלם את המחיר" הוא המבלה "הקטן" שיישאר בחוץ בבושת פנים ובהרגשת השפלה נוראית.