מחקר של דוקטורנטית מהאוניברסיטה העברית מצא כי מעסיקים משתמשים במשבר כאמתלה לפיטורין של
נשים בהיריון.
מחקר שערכה הדוקטורנטית, נירית תושב-אייכנר, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בחן את מידת ההגנה לה זוכות
נשים בעת פיטורים תוך התחקות אחר האופן בו מתורגמת החקיקה למניעת פיטורי
נשים הרות לפעולות יומיומיות ממוסדות.
מסקנות המחקר העלו שורה של סתירות בפעולת המדינה – הן מבחינה רעיונית והן מבחינה ביצועית, מה שפוגע באופן משמעותי ביכולתה של המדינה להגן על עובדות בהיריון.
תושב-אייכנר מצאה כי על אף שבמסגרת חוק "עבודת נשים" (1954) כל בקשה לפטר אישה בהריון אמורה להגיע למשרד התמ"ת המחליט האם לאשר או לסרב לבקשה, הרי שבפועל למעלה מ-60% מהנשים המפוטרות מידי שנה בעת הריונן כלל אינן ממצות את זכותן החוקית לקבל את הגנת המדינה. המשמעות החמורה ביותר של הממצא היא שמדי שנה כשני שליש מהמעסיקים המפטרים
נשים בהריון מתנערים מהגשת בקשה לפיטורים. בכך הם עוברים על החוק שהפרתו דינה קנס בגובה של כ- 130,000 ₪ או עד שנת מאסר.
תושב-אייכנר הדגישה כי "נשים צריכות לנצל את ההגנה הניתנת להן ע"י המדינה, על אף שהדבר כרוך בתהליך ביורוקרטי של שימוע במשרד התמ"ת. על פי ממצאי המחקר, המדינה בפועל מגנה על כמחצית מהנשים ולכן מיצוי החוק יגדיל את סיכויי הנשים להישאר בתוך מעגל העבודה ובכך לצמצם את אי השוויון בשוק העבודה".
שתי מטרות נוספות למחקר היו בדיקת מידת האכיפה של חוק "עבודת נשים" וכיצד הגיבו הנשים ומעסיקיהן לתהליך האכיפה.