לא רוצה !

מעולם לא הייתי התלמיד המבריק של הכיתה או החתיך של השכונה או הסקסי של אזור החיוג. ממש לא. הבנתי מהר מאוד שזה לא הולך לקרות. יחד עם זה, בדרך פלא, הצלחתי איכשהו לגדול עם עצמי בשלום. הבנתי שאין מה לעשות והתחלתי לקבל לאט לאט את מה שיש. לאהוב את מה שטוב ולצחוק על כל הסיבובים שאני תמיד נמרח בהם על הרצפה. דיברתי איתי והבנתי ביחד עם עצמי שאם אני לא אהיה החבר הכי טוב שלי, למרות שאני גמד שעיר, אז אפאחד לא יהיה. לכן לפעמים גם הייתי קפדן מאוד עם עצמי ויחד עם זאת סלחן במקומות שנראו לי לנכון. הרשיתי לעצמי להתפנק על עצמי בפינות השקטות שלי.


ותאמינו או לא, לא נראה לי שאני יוצא דופן בעניין.

עכשיו ככה: לא גדלתי בבית עשיר. שירתי בצבא. חירני"ק. קרבי. גם היום במילואים. ביום יום אני עובד כמו כולם. קורע את התחת בשביל שכר דירה, בשביל אוכל וחשבונות וטיפה בשביל העינוגים שלי הפרטיים. סיגריות, אלכוהול ואיזה קרטיב.
גם בזה אני יודע די בוודאות שאני לא יוצא דופן.

בואו נוסיף את זה שאיבדתי גם חבר וידידים בצבא וגם קרובי משפחה על הגליצ'ה של המסטיק של החיים.
שימו לב-ברור לי מעל לכל ספק שאני לא היחיד שזה קרה לו.

עכשיו בואו נחבר הכל יחד. נבין שאצל רובנו זה פחות או יותר פלוס מינוס או מינוס אפרוקסמיטלי אותו הדבר ונשאל שאלה.

אם ככה זה נראה בכלל, אז מה כל כך נורא ברצון שלנו לחזור הביתה לפעמים ולהתנהג כמו תינוק בן שנה עושה פיפי במיטה, צינגל'ה בינגל'ה לוף לוף לוף?
מה כל כך מעצבן בלדבר בסמך סוררת ובשין משונשנת?
זה באמת כל כך מרגיז כשרוקדים רומבה במגבת?

באחד מהזיכרונות הראשונים שלי, מופיע אבא שלי. מחופש כליצן עם חלוק רחצה ועושה פרצופים. תמיד הערצתי אותו על זה. על האהבות הפרטיות שלו ועל היכולת שלו לשמור עליהן ועל החלומות שלו בתמימות עקשנית. בלי לוותר. גם היום.

למה?
כי אם, אחרי הכל, אני חוזר הביתה מהאפור הגדול ואסור לי להוריד מסיכות של אחריות ושל חוכמה ושל סמכות ושל.... בקיצור מסיכות של גדולים... אז לא שווה לי לחזור הביתה. כי זה מפסיק להיות בית ונהיה כמו סשן אצל הפסיכולוג או אפילו... ממש כמו בעבודה.
ופה חשוב לי לומר שאני בשומפנים ואופן לא מעביר פה ביקורת על אפאחד אלא חולק איתכם את דעתי.
ולסיכום שיתופון.

עבדתי לפני הרבה מאוד שנים בגן ילדים. הגיע שעת מנוחת הצהריים ואחד מהילדים התחבא מתחת למיטה ולא הסכים ללכת לישון. התכופפתי ואמרתי לו:
"איתי, אבל כולם הולכים לישון. ככה אמרה הגננת".
"לא רוצה".
"איתי, צא מתחת למיטה".
"לא רוצה".
"איתי. התנהג כמו בוגר".
הילד סובב אלי את הראש, נעץ בי מבט חד ואמר בפשטות מופלאה:
"ל-א ר-ו-צ-ה".
חייכתי חיוך ענק ופשוט הלכתי משם. צודק.

לכן, אפילו אם אני חוזר הביתה וכבר יש שם מישהי, זה לא משנה כמה היא יפה וכמה היא אינטליגנטית, אם היא אומרת לי:
"התנהג כמו מבוגר", אני פשוט מסתובב והולך.
כי אני הרי כבר לא ילד ואני תמיד זוכר טוב מאוד מאיפה באתי ואני זוכר מצוין את כל הנמרים מוכי השחין שמחכים לי בחוץ. אז אם אני לא יכול להרגיש בבית "אם ואחות" וגם אולי קצת "ערימת ילדים" אז...


מוקדש באהבה לאבא שלי ולאיתי מנדל מקיבוץ אורטל.