תרגשי אותי

אני מסתכל עליה והיא יפה. באמת יפה. והשיער שלה, הבלונדיני, השחור, החלק, החום, השטני, המקורזל, הג'ינג'י, הארוך, הצבוע, הקצר, ממש מתאים לה ולעיניים הגדולות, הכחולות, הירוקות, החומות, הקטנות, העגולות, האפורות, המלוכסנות שלה.

גם המותניים שלה האלה, הצרות, רחבות על תנועתן החושנית...
שלא לדבר על זה שכשהיא גונחת... בקול רם, בשקט, זה ממש נראה כמו לקוח מאותם חלומות שהיו לי בגיל ההתבגרות.
אני מביט בחזה הגדול, קטן,מזדקר חצוף, מלא אימהי שלה... וחושב

תרגשי אותי.



בא לי להקיא. בא לי שלוח אותה הביתה ופשוט להירדם.
אין לי כוח לחכות עד שהיא תגיע לאן שהיא אמורה. אני יודע איך לעזור לה להגיע לשם אבל... גברת, ראיתי אותך כבר פעם. את מוכרת לי. אני בטוח שכבר נפגשנו לפני הלילה. מה, לא?!
כנראה שלא. ועדיין, התנועות שלה, התובעניות הביישנות, הרכות, החדות האלה...
וגם הריח החמצמץ, המתקתק.
מוכר לי. מוכר לי עד אימה. דה ז'ה וו.
מה, לא?

כנראה שלא. ובכל זאת...
הכל כאילו צפוי. אני יודע מתי היא תצעק ומתי היא תשתתק, איך היא תריח בבוקר
(אם היא תחליט להישאר).
ומשפט אחד. רק משפט אחד רץ לי בראש.

תרגשי אותי.

משפט מכוער. אבל כל הזמן יש לי תחושה שכבר הייתי שם. לא הצלחתי שלא להידחף לכל המקומות הלא נכונים ועכשיו, עכשיו הכל נראה אותו הדבר. נכון, עם כושיות ואסייתיות עוד לא הייתי, אבל אני בספק אם זה ישנה משהו.
אולי כדאי שאני אנסה כבשים... לא. חציר לא עושה לי את זה.
אני מסתכל עליה, עליהן, יודע איך לעשות מה. וברור לי מעל לכל ספק שזה שהכל צפוי והרשות נתונה, זה לא איזה עניין של גאונות יתר מצידי.
ממש לא. זה פשוט עניין של... איך קוראים לזה?... נו... לא. לא התכוונתי לניסיון. מניסיון גדלים. שעמום? אולי. הייתי. טעמתי. נישקתי. מצצתי. נשכתי. נישקו אותי טעמו אותי מצצ... וכולי... ועכשיו הכל נראה לי אותו הדבר.

תרגשי אותי.

מסכנה. היא לא יודעת עדיין על מי היא נפלה. ומה היא כבר יכולה לעשות כדי שאתעורר?
שאשתלהב? אני לא הוגן. לפני חצי שעה היא הורידה את החזייה וכל מה שהיה לי לומר הוא,
ציצים. מכיר. ראיתי.

תרגשי אותי.

מזל שסתמתי ת'פה. אולי אהבה זה מה שחסר? לא יודע. גם בזוגיות מגיע השלב של השגרה.

תרגשי אותי.

איכס.

יכול להיות שלהתאפק זה העניין? אולי לא חייבים לזנק למיטה אחרי חמש דקות? אולי שווה לתרגל קצת דחיית סיפוקים? אם יש משהו שאני שונא זה להתאפק.
ואני אכבד אותה גם מחר בבוקר. זה לא העניין. כבוד לא שייך לעניין. אף פעם לא היה שייך לעניין... אבל...יכול להיות שמה שכתבתי בשבוע שעבר לא נכון?!

אוי. אופס. ואולי כן.

אם אתם מצפים ממני לפרוש בפניכם מניפסט מגובש ומוכר על תפיסת חיי את העולם אז תשכחו מזה. לא בשביל זה אני פה.
אז מה? בכל זאת, להתאפק?!
לחפש את הריגוש דרך חסכים?...
לא בטוח שמתחשמק לי.

אני צריך לחשוב על זה קצת.
אבל בינתיים, כנראה שאני צריך ממך בכל זאת קצת עזרה...
בבקשה.

תרגשי אותי.