פאוסט

פאוסט גר בחצר האחורית שלי, (איפה שמדי פעם הביוב מהרחוב עולה ומציף). האמת היא שעד אתמול לפאוסט בכלל לא קראו פאוסט. אני לא יודע אם קראו לו בכלל. ואם תשאלו אותי למה החלטתי לקרוא לו בשם הזה... אין לי תשובה. אין בו שומדבר שמצדיק שם כזה, או כל שם אחר. לא הזנב העקום שלו, לא האוזן הקצוצה, לא הפרווה הלבנה האפורה המרוטה ולא העין השמאלית הנפוחה מעט. גם לא המיאו הצרוד שלו.



יכול להיות שמי שמסתובב בשכונה בשעות הערב שם לב אליו, כי בניגוד לשאר החתולים בשכונה שעושים "על החיים ועל המוות" בכל פעם שהם חוצים את הכביש בריצה, פאוסט תמיד מחכה בסבלנות, מסתכל ימינה ושמאלה ושוב ימינה ורק אז חוצה בדילוגים ספק קלילים ספק צולעים. אבל אני מניח שזה די טיפשי. כי פאוסט הוא רק עוד אחד מעשרות חתולי הרחוב שגרים אצלנו בשכונה. רזה ומוזנח כמו כל השאר.

אתמול חזרתי בערב מהעבודה. היה יום ארוך. פאוסט שכב כרגיל על חומת הבטון המקיפה את החצר. חצי מנומנם. מן השפם שלו נתלה קור עכביש אפור ומאובק. הוכחה שגם הוא חזר בדיוק מהעבודה. הסתכלתי עליו לשנייה ונכנסתי הביתה. כרגיל. שומדבר מיוחד. לא שלום, לא קססס קסססס, לא פסססססט פססססט. כלום. שני זרים שחולקים פחות או יותר את אותו מרחב המחייה מבלי להטריד אחד את השני.

אחרי שהתקלחתי והתלבשתי ניגשתי למטבח והכנתי חביתה עם קבנוס. שמתי אותה בקופסת פלסטיק, שפכתי חלב, לקחתי ת'ארנק ויצאתי לחצר. הנחתי את הקופסא על החול. פאוסט הסתכל עליי בחשד. "תהרוג אותי אם אני יודע למה אני עושה את זה. אני בכלל לא אוהב חתולים. לא באופן מיוחד בכל מקרה". הוא לא ענה. " הנה. זה.... חביתה עם קבנוס. לדעתי זה מאוד טעים.... שמע, אני משאיר לך את זה פה. שיהיה לך בתיאבון או משהו כזה..."

אחר כך הלכתי לאיזה בר. לראות הופעה של חברה. זמרת מצוינת. ישבתי והקשבתי. כל השירים היו על פרידות. על שיברונות לב. אופנתי מאוד להיות שבור לב בימינו. היא שרה ואני שבהתחלה הקשבתי, התחלתי לנדוד. פשוט אתם מבינים, מצד אחד יש לי חברה טובה שהיא גם חכמה, גם יפה, גם סקסית וגם זמרת מדהימה ששרה על לב שבור ומצד שני, בצהריים ראיתי בעיתון תמונה של אימא גיאורגית צווחת בייאוש לאחר שהבת שלה נהרגה. האישה הזאת נראתה לי מוכרת. יכולתי להישבע שאני מכיר אותה מאיפשהו. למרות שזה מפגר בתכלית הפיגור. חשבתי על האישה הזאת, על האימא הזאת שאיבדה ילדה.... ועם כל הפלצנות שבזה... הרגיש לי מוזר לשמוע שירים על אהבות תל אביביות נכזבות. חוצמיזה לא הצלחתי להרגיש בודד. ניסיתי. לא הצליח לי. אני שגר לבד, שמדבר כבר שנים על זה שאני רוצה בת זוג, שמעלה על נס את דגל השיתוף הרומנטי, שחוזר ומצטט את חז"לינו זיכרונם לפתח תקווה לא אחת, כשאני מצהיר שגבר בלי אישה הוא נטול תכלית, נטול מטרה ונטול חיים. ובכל זאת לא הרגשתי נטוש או עזוב או גלמוד או אבוד.

ההופעה הסתיימה. אמרתי שלום-שלום ותודה-תודה. אמרתי גם שהייתה הופעה מצוינת והתכוונתי לזה. ואז לקחתי איתי את זיכרון האימא הגיאורגית יד ביד והלכתי הביתה.
לא הצלחתי להבין איך אני, נסיך הערגה המאוהבת, לא מצליח להרגיש בודד.
נכנסתי לחצר ואז הבנתי.

יש לי אימא ואבא וסבא וסבתא ושתי אחיות ושישה אחיינים ודודים ודודות ומאה בני דודים ובנות דודים ובני דודות ובנות דודות ואפילו חבר אחד או שניים בעולם. ושעם כל הרצון להיות אופנתי ועדכני בבדידותי הרווקווקה הפסבדו וולנטינית... כל זמן שאני חוזר הביתה ומגלה על החול קופסה חצי ריקה (הוכחה שפאוסט מעדיף חלב ולא סובל חביתה עם הקבנוס...) אני לא באמת לבד.