בירוקרטיה

ואז אחרי כל הדיבורים על מוכנות לקשר וכל זה, מגיע השלב שבו כולם חושבים שאם אני מוכן אני גם נורא לחוץ. מה זה לחוץ... כמו שפופרת של משחת שיניים. שאם לא יגישו אותי תיכף ומיד עכשיו כשאני חם, אני אגיע צונן. לא טרי. שהרוטב יתייבש לי.



ואנשים לוקחים את זה כל כך קשה שאני לא צריך בעצם להיות לחוץ כי כולם כבר לחוצים במקומי. במכולת השכונתית בסוף יום העבודה, כשנשארים דברי מאפה שאפאחד לא קנה, הם מוציאים אותם בשקית ותולים אותם על מעקה הבטיחות ליד המדרכה. לנזקקים.
לפעמים נדמה לי שהקרובים אלי חושבים שאני אולי לחמנייה שאפאחד לא קנה. אני יודע שהכל מתוך כוונות טובות, אלא שלפעמים כשאני מגיע לבליינד דייט שארגנו לי ומתיישב למול אותה "ברת מזל"... זה נראה כמו... כמו... במקרה הטוב זה נראה כאילו מישהו חמד לצון וניסה בכוח לאפות עוגת תותים בחרדל. היא מביטה בי, אני מביט בה ובגלל שאנחנו אוהבים את כל אלה שהטילו אותנו בהפצרות אל זירת ההתגוששות... אנחנו אשכרה מתנהגים יפה אחד אל השני במשך שעה שלמה!

זה במקרה הטוב. במקרים הפחות טובים, היא מביטה בי, אני מביט בה ושנינו נעלבים עד עמקי הנשמה. רואים לה בעיניים את ה"זה מה שהם חושבים שמגיע לי?!" ואני מצידי לא מנסה להסתיר את ה"הם משוגעים אם הם חושבים שאני אתעורר ליד הדבר הזה לשאריות חיי!"

ושוב, שלא תבינו אותי לא נכון. אני רוצה. אני באמת רוצה. אבל אפאחד לא נהנה להרגיש שהוא תכנית סעד למדינות העולם השלישי. אלטרואיזם? כן. עזרה לזולת? בוודאי. אבל למה דווקא אני?

נכון שזה חצוף? איך אני מרשה לעצמי לא להיות בחרדות מזה שאני לבד? באיזו זכות?
זה לא עניין של זכות. זה עניין של אמונה. להסביר? טוב, אני אסביר. אתם מכירים את זה שאתם יודעים שיש לכם משהו בפנים? שאם תעשו משהו מסוים הוא בטח יצליח? אז זה בדיוק זה. ולא, אין לי פה יומרות להיות בן הזוג האידיאלי. אני כל כך לא אידיאלי שלפעמים אני מתאפק לא להתפקע מצחוק. אבל... אני יודע להכין סנדוויצ'ים מצוינים ואני מעולה בלעשות נעים בעורף כשיש לי סבלנות. אני יודע להקשיב לפעמים ואני לא ממש בררן לגבי איפה אני אוכל את ארוחות שבת בצהריים. ככה שאני מניח שאני אסתדר.

חוצמיזה, תאמינו או לא, יש לי אלוהים. אני די בטוח שיש לי אותו במקומות שלא יהיו לכם הכי נוחים לשמוע ואני משער שלפעמים גם לו לא ממש נוח עם המקומות האלה. יחד עם זה אנחנו מנהלים דיאלוג אילם. אני גם לא ממש נהנה להטריד אותו יותר מדי כי הוא מאוד עסוק. אבל כבר הרבה זמן שהוא יודע שאני מחכה. אני יודע שהוא יודע. אני גם יודע שבת הזוג שלי מחכה. ברור לי שהוא יודע שהיא מחכה וברור לי שהיא יודעת שאני מחכה ככה שבאמת הכל בסדר.
אנחנו מחכים וטוב לנו. יושבים על הספסל, מקלפים תפוח ומחכים. לא, לא איבדנו את המספר. קבענו טור. הוא פשוט עוד לא הגיע. תודה. אין צורך שתרוצו אחרינו עם מפית או עם כפית או שתחלקו אותנו כמשלוח מנות משנה שעברה.

ולסיכום, כמו שאמרתי פעם לחבר טוב בשיחה לילית עמוקה על חיי הרווקות "אני לא רווק. אני בעל ואבא. זה שעוד לא פגשתי אותה וזה שעוד לא עשיתי אותם, זו סתם בירוקרטיה".