אין משיחין

בואו נניח שיש אלוהים (כי באמת יש, אם לא ידעתם) ובואו נניח שהיות שהנאצים לא בשלטון מגיע לנו משמיים שיהיה לנו טוב. סתם, הנחת בסיס שכזאת. סוג של אקסיומה לצורך דיון.



אז אם אנחנו באמת מאמצים לעצמנו גישה כזאת... ורובנו אומרים בדרך כלל שזו הגישה שלנו... למה בכל זאת חרא לנו? אופס.
הקטע הוא שתמיד יש לנו סיבות מצוינות להרגיש ככה. למרות שכבר שנים שגרינג לא נראה בסביבה... יש לנו בעיות כלכליות כי קשה לחיות פה. יש לנו מילואים כי יש בעיות ביטחוניות. יש לנו בעיות טכניות כי שוב הלכה לנו המכונית. יש לנו שפעת. יש לנו חצ'קון לפני המסיבה. עלינו במשקל. לא ישנו טוב בלילה.
אנחנו במחזור. נשרפה לנו המנורה במטבח, התקרה שלוש וחצי מטר גובה ועוד לא קנינו סולם.
יש לנו מבחן נורא חשוב. והכי עצוב וקשה ונורא ואיום: אנחנו לבד ואפאחד לא אוהב אותנו כי אנחנו שמנים מדי ונמוכים מדי ושעירים מדי ורזים מדי וגבוהים מדי ואין לנו שרירים והחזה שלנו שטוח ויש לנו תחת גדול ושיער נוראי שלא מסתדר עם שום תסרוקת.
וכל זה אפילו שאושוויץ עומד כבר כמה שנים בתור מוזיאון של לזכור ולא לשכוח.
ואם אנחנו יוצאים לשוח בשדה התיאוריה ומקבלים על עצמנו את העובדה שאנחנו כבר לא בגלות אז מה יושב לנו על הנשמה ולמה אנחנו עדיין מתגעגעים?!

אולי אנחנו צריכים את הגעגוע הזה? אולי החסך הזה ממלא אותנו במקומות מסוימים?
יכול להיות?

כי אז נשאלת השאלה הבאה: האם אני עושה מזה סיפור כשאני צריך עגבנייה?

אני אוהב לקחת את העגבנייה בתור דוגמא כי עגבניות הן בדרך כלל שקטות מאוד ואפילו אם הן חסרות, אפאחד לא מורט את הגג או קופץ מהשיער בגללן.

עכשיו, לצורך הדיון המטופש הזה.... בואו נניח שכל הבעיות שהזכרתי קודם לא באמת רלוונטיות. כי הן רק סימפטום. בואו נניח שמה שמעניין אותנו הוא החסך. בואו נניח שחוסר הוא עגבנייה. בואו נניח שאנחנו חייבם לאכול חוסר כי יש בזה וויטמינים וכי אנחנו באמת צריכים את זה וזה אפילו טעים לנו ולכן אנחנו "קונים" אותו בצורות מצורות שונות ובכל מיני חנויות. יש חסך ברוטב געגוע, יש חסך על מצע של עלי נאחס, כל אחד והטעם שלו.

אז זה בדיוק הרגע שבו אני לא מתאפק וחייב לשאול:
אם אנחנו נהנים לסבול, למה אנחנו בוכים כאילו שזה לא כיף לנו?

לסיכום חברים, אני החלטתי על עצמי, כי אני לא מלך על אפאחד. והחלטתי היא כדלהלן:
אני לבד. וכנראה שכרגע אני נהנה מזה. כיף לי טוב לי יופי לי טופי לי כיפק היי בריבוע. וזה נפלא לי בגלל שזה כואב לי ולא נוח ולוחץ לי ובודד לי ועצוב לי. אני מתמוגג מהעצבוביות הקטנה שלי. היא מחרמנת לי את הנשמה ואני נהנה לזלול מהלבד הזה בלי סכו"ם. בידיים. כשכל הרוטב משפריץ לי לצדדים ומלכלך את חולצה. וכשאני אהיה שבע אני אלך לי לקיוסק אחר ואקנה לי חסך אחר שיהיה לי טעים.

ועכשיו שקט. אין משיחין בשעת הסעודה פן יקדים כאב לוושט.