אחד סוכר

היא שותה מהקפה ומחייכת. הערב היא באה לבקר. לכוס קפה. לרבע שעה. בהפתעה. רק לומר שלום וללכת, כי יש לה חברים שמחכים לה באיזה מקום והיא הבטיחה להם להצטרף, אבל הייתה מוכרחה לראות אותי. כשהיא נכנסה מתחה את הגוף הקצר שלה עלי אל הכתפיים שלי. תוך כדי חיבוק... מעבר לכתף שלה... החוטיני השחור שראיתי מבצבץ מבעד לג'ינס ההדוק... לא עשה לי כלום.



אחר כך הכנתי קפה והתיישבנו לדבר. פעם היא הייתה סוג של שלי. בלילות של שיכורים. אני חושב שאפילו הייתי מאוהב. זה היה מזמן. מאז נשבר לשנינו הלב לפחות ... אבל מי סופר... וגם שברנו לאחרים...

היא מספרת לי מה חדש אצלה ואני מחייך בחזרה. יש סיכוי שהיא מספרת לי על הפרידה האחרונה שלה, שבגללה היא באה אליי. כדי לדבר... כי אני הרי יודע להקשיב... או על העבודה החדשה שלה במחלקת VIP בחברת התעופה ועל אפשרויות הקידום. אין לי מושג. אני מגניב מבטים אל החזה שלה ומהנהן... לא עושה לי כלום.

היא לוגמת שוב מן הקפה ואז צוחקת בקול רם. אני מביט אל המותניים שלה... לא עושות לי כלום. גם לא התלתלים המשוחים בקרם הריחני ההוא.
כלום. כלום . כלום.
הלב שלי יציב. אינו עולה או יורד במקצבו המעושן.
לחץ הדם שלי אינו מתנקז לנקודה אחת להעמיד גאה את נס המרד בגויים.
כלום. כלום. כלום.
היא שוב צוחקת בקול רם וגם אני.
פעם היא כאבה לי כל כך שזה היה פשוט...

דמיינו חורף. דמיינו משהו מלוח מאוד בפה ושריטות ציפורניים על חלון. דמיינו מדף שהשתחרר מהקיר ונחת לכם על הראש ואחריו מיגרנה. עם הקאות וכל זה... אבל בלב. ככה כאב לי.
פעם כאבתי לה בחזרה. לא יודע איך. לה יש את הדימויים שלה. אני מביט אל הנחיריים שלי שנהגו להתפשק תחתי כדי לגמוע אויר כשלא הסכמתי לנתק שפתיים. היא שוב צוחקת ושוב... גם אני. צחוק של שחרור. של הקלה.
העיניים שלה נוצצות.
"אתה לא באמת מקשיב לי.... נכון?"
"אופס..."
"אתה כזה חרמן שזה פשוט..."
"לא אני לא".
"כן אתה כן. תמיד היית".
"לא אני לא".
"אתה כן".
"אז זהו מותק. אני חושב שזו הפעם הראשונה שלא עומד לי בגללך".
"זה קצת מעליב..."
"אם הייתי במקומך, מותק, אני חושב שלשם שינוי, הייתי לוקח את זה כמחמאה".
"באמת?!"
"כן".
שנינו מחייכים בשקט.
"אני יכולה להישאר לישון אצלך?"
"בוודאי".
היא מתקשרת לחברים ואומרת שהיא לא מגיעה.
אני סוגר את החלון, מכוון שעון מעורר, מניח עבורה מכנסיים קצרים וחולצת טריקו על המיטה ואז נכנס למקלחת. כשאני יוצא, אני מכבה את האור ושנינו נכנסים למיטה ומתחבקים. היא מניחה את הראש על החזה שלי ואני, כמו תמיד, מלטף אותה ומגלגל את תלתלי השיער הריחני שלה באצבע המורה. כמו ילד. ילד מקריח שמשחק בשערות של אחרים.
"זה לא שנהיית לי פתאום הומו או משהו... נכון?..."
"אני חושב שכבר מאוחר מדי בשביל דברים כאלה".
"אז 'תה שומע?..."
"עכשיו כן".
...ואז היא מספרת לי על עצמה דברים שאני לא אגלה לכם לעולם.