כבר לא בן 18

כן, כן...אני יודע שאפאחד לא אמר לכם, אבל מסתבר שכבר כמה שנים אני לא בן שמונה עשרה. נשבע. אני יודע שכולכם טוענים שאני נראה מקסימום בן עשרים וזה מאוד יפה מצידכם, בחיי, אבל האמת חייבת להיאמר. עברתי את השלושים. יש לי מפרצים. אי שם בשיפולי הבטן התחתונה מסתמן לו איזשהו גידול מבהיל שקוראים לו כרס ובאופן כללי, איך לומר בלי להעליב אפאחד, תפסיקו לבלבל לי במוח עם כל האנטי אייג'ינג סטייל ניו- אייג' או עם המשפט הכאילו מנחם "העשרים של פעם הם השלושים של היום". זה לא עובד עליי. אני מתחיל להזדקן. יש לי פחות ופחות אוויר במדרגות ויותר ויותר לומבאגו. עובדה. ואל תגידו לי שזה בסדר שאני עדיין רווק כי ככה זה בתל אביב. נמאס לי לישון לבד. נמאס לי לקום לבד. נמאס לי לאכול אוכל מוכן לבד. אני רוצה ביחד.


זה המונולוג שאני שואג לעצמי במראה במקלחת במהלך הגילוח תוך שאני מדליק סיגריה ראשונה מהקופסא השנייה שפתחתי הבוקר. אני מסתכל עלי ומבין שכנראה שאני עושה משהו לא נכון. מסתכל על שלושת הזיפים הלבנים שצומחים לי על הסנטר. מגלח אותם בעצבים ועדיין... "בחורצ'יק" אני אומר לעצמי "הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים! אולי כל הקטע הזה של כושר בכל זאת יעשה לך טוב. בינינו... קצת סיבולת לב ריאה לא תזיק לך בלילות".

זה לוקח לי עוד שבועיים והנה אני במגבת, מכנסיים קצרים וגופיה נרשם למכון הכושר הקרוב לאזור מגוריי. הרגליים הלבנבנות והשעירות שלי יורדות במדרגות אל המרתף המפואר ומסדרות את עצמן בשיקול אינטליגנטי כשאני מתיישב על כיסא ומקשיב לפקידת ההרשמה בקשב רב. החיוך שלה נעים והקרחת שלה נראית לי יותר בריאה ממה שהייתי כל ימי חיי. אני מביט במזנון הסלטים הטריים והמשקאות הטבעיים ומתמלא עזוז שהנה אני עושה ממני סוף סוף בנאדם! שוקלים אותי, מראים לי איך להשתמש במכשירים ואז אני חייב לזוז כי מישהו צריך להרוויח כסף בשביל שכר דירה. למחרת אני שוב מתייצב שם. נמרץ ונמלץ כאשר רבי שמואל הנגיד משמש לי דמות להשראה המשלבת כוח ומוח. עט וחרב. היום יש לי יותר זמן להביט סביב. אני מסתכל על המזיעים והמזיעות, מחוטבי השו איסמו ועולה על ההליכון. מכוון לעצמי את ערוץ הצפייה לערוץ ההיסטוריה והולך הולך הולך הולך הולך... נגמר הזמן. אני מסתכל הצידה מאבד את שיווי המשקל ומתמלא בחילה מסוחררת. יורד לאט מהמכונה הארורה ופונה אל המשקולות בנשימות כבדות. עומד מול המראה כמו שהראה לי המדריך ומרים. אחת. שתיים. שלוש... דרך המראה משתקף למולי חדר הכושר כולו. עמוס מפה לפה באנשים על מכשירי ברזל ופלדה, עבים וכבדים. כולם מזיעים. מתאמצים... ומחייכים. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזאת. "זה לא כאילו שאתה חורש שדה ומפיק באהבה פירות מזמרת הארץ... עשר..." נכון, העשייה במכון הכושר איננה יצרנית במובן החקלאי של המילה, אבל ברור לי שזה לא מה שמטריד אותי. מניח את המשקולות ופונה לאחרות. מסגרת מתכת. כבל פלדה עם ידית אחיזה, בצד אחד אני ובצד השני המטען אותו אני אמור להרים כך וכך. מראות בכל מקום. לאן שאני לא מביט אני רואה את כולם... ואת עצמי. נאנק ומזיע. "תחייך" אני אומר לעצמי. אבל זה לא מצליח לי. "משהו לא מסתדר לי בתמונה הזאת..." כמו פאזל שנשארה בו חתיכה חסרה אחרונה. אני שוב בוחן את פרצופי האנשים שסביבי. ישנו מבט כזה שאנשים עושים כשהם יודעים שמסתכלים עליהם.
מבט שקט שאומר "ברור לי שמסתכלים אבל מה זה לא 'כפת לי..."

ואז כאילו משום מקום אני מתחיל לזמזם לעצמי קטעים מההגדה של פסח. לא יודע למה. ככה. כי אביב עכשיו. ומשום מה המשפט "את כל עבודתם אשר עשו בהם בפרך" נתקע לי במוח וחוזר כמו מאנטרה. ואז כמו משום מקום אני מתמלא תחושת מחנק. ולא, אני סובל מאסטמה כרונית. "אלוהים אדירים! אני במרתף מתחת לאדמה וזה הרי נראה ממש כמו... אני הרי... שמע ישראל! אני במרתפי האינקוויזיציה! ועוד באתי לכאן מרצוני. עשיתי מנוי לעינוי!" קיפלתי את המגבת ויצאתי לאט ובנחישות אל הרחוב. הדלקתי סיגריה וחזרתי הבייתה. "לשם אני לא חוזר בחיים!" טרקתי את הדלת בזעם מאחוריי וכיביתי את האור. התפשטתי, הפעלתי ת'מזגן המקרקש שלי ונשכבתי במיטה. לפני שנרדמתי הסברתי לעצמי בהיגיון צרוף שישנן דרכים אחרות לעשות כושר. נשבעתי לעצמי שמחר אעשה כפיפות בטן ושכיבות סמיכה בבית ואז ארד אל חוף הים לריצה של שני קילומטר. אבל חוף הים תמיד נראה לי משעמם ומעייף וחוצמיזה... זה לא נחשב. זה היה לפני שנרדמתי...