אביר החלומות

אתם מכירים את הטלפונים האלו, של החברה הכי טובה, שמבטיחה שהפעם (צריך לעשות גרפיטי של "יבוטל ה - "הפעם"...") יש לה להכיר לכם את "אביר החלומות" ושזה בדיוק בול, ושהוא מושלם ונראה מדהים, ומקסים וחכם ועשיר ופנוי...



אז אכן איריס הודיעה לי שהיא מעבירה את הטל' שלי, למישהו בעבודה שלה, שבדיוק התגרש ושהוא מדהים ושאני חייבת..

אחרי כחצי שעה התקשר עמוס, והציג את עצמו. הוא אכן נשמע נפלא והשיחה קלחה.

קבענו כבר לאותו היום, לפני תור שהיה לי לרופא השיניים, בקטע שאם זה לא ילך – אז יש לי תירוץ נפלא להתחפף, וקצת להמתין בתור לרופא... 2 מחטים של טיפול השורש.... והפגישה, במקרה שלא תהיה מוצלחת, תשכח כאילו לא התרחשה מעולם.

אבל זה הלך, והשיחה קלחה, והתחילה התרגשות קלה כזו, בשיפולי הבטן... והיו המבטים האלה, של מוצאים חן....

כשחזרתי מרופא השיניים, כבר היו כמה הודעות מעמוס במזכירה האלקטרונית וכעבור שעתיים נפגשנו שוב והלכנו למסעדה. התחיל רומן, כמו שכולנו מאחלים לעצמנו. הוא עבד קרוב לביתי כך שכל יום עמוס היה בא אלי ויצאנו ובילינו. הוא גם היה מאוד לבבי ופתוח ונתנו אחד לשני את כל מספרי הטלפון כדי שנוכל להשיג זו את זה בכל יום בכל שעה, ואפילו כבר התחלתי להתיידד עם המזכירה שלו.
היה פשוט מושלם. עד ש...

לאחר כחודש, החלטנו ללכת להצגה שהוצגה קרוב למקום מגוריו, ותיכננו, לראשונה, שנישן אצלו. בסוף ההצגה אכן נסענו אליו, החננו את המכונית והתקדמנו לכיוון ביתו. ברגע שניכנסנו לחדר המדרגות, עמוס פלט "..הוי,אוריתי, אוריתי..", התיישב על המדרגות ופרץ בבכי.!
הייתי בשוק. לא הבנתי מה קרה ומי זו אורית.
תוך כדי התייפחויות סיפר לי עמוס שבשנה שעברה הוא הכיר מישהי מדהימה, אהבה ממבט ראשון, וכבר אחרי חודש הם נסעו לטיול בברצלונה והחליטו שאם כיף להם, כשהם צמודים, אחד לתחת של השני 24 שעות ביממה, הם חוזרים לארץ ומתחתנים. הם אכן נסעו, אבל כבר ביום הראשון אותה אורית לא הרגישה טוב עד כדי כך שנאלצו להזמין רופא למלון. הרופא נתן לה משככי כאבים שלא ממש עזרו. זה החמיר והחמיר עד שלבסוף הם נאלצו לוותר על הטיול ולחזור לארץ. אורית אושפזה וגילו לה סרטן גרורות בכל הגוף. וכך עמוס המשיך וסיפר, כשפרצי בכי מפסיקים מידי פעם את שטף דיבורו.
בהתחלה, עוד עמדתי לידו וכל כמה רגעים הידלקתי את האור בחדר המדרגות, אבל באיזשהו שלב, פשוט התיישבתי לידו, דומעת גם כן, וחיבקתי אותו. כך ישבנו שנינו בחושך, על המדרגות, מתייפחים והוא המשיך בסיפורו, שלמעשה, היא נפטרה כמה שבועות לאחר מכן והותירה אותו שבור והמום. והוא מספר לי כל זה עכשיו, כיוון שלמעשה, זו הפעם הראשונה שהוא מכניס מישהי הביתה, אחריה, וזו הפעם הראשונה שאני באה אליו הביתה, ובכניסה לבית, נשארה המזכרת היחידה שיש לו מאורית – תיק-בד שרקומה עליו המילה ברצלונה שהוא קנה לה באותה נסיעה. ושהוא ממש מתנצל אם זה יגרום לי לתחושה לא נעימה, להיכנס הביתה ודבר ראשון לראות את זה, אבל זה מה שנישאר לו מאורית והוא לא מתכונן לזרוק את התיק לעולם.
טוב, עלינו לדירה, ואכן התיק היה תלוי בכניסה. ואכן זה עשה לי קצת צמרמורת לא נעימה, אבל לא יותר מהתחושה, של איך אני מצליחה לגרום לעמוס לשכוח את הכאב ואת אורית.

הימשכנו לצאת. וכבר הייתי די מאוהבת ודי התחלתי לרקום חלומות.
אחרי כחודש החלטנו ליסוע לצימר בצפון.
יום שישי, עשר בבוקר, אני יושבת, ארוזה ומחכה ומחכה ומחכה ועמוס לא מגיע. חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי ומי לא בא?....
תחילה סתם התעצבנתי.
לאחר כחצי שעה התחלתי קצת לדאוג אבל שיננתי בקדחתנות פולנית את אחד מאותם נאומים קטנוניים... שזה לא בסדר.... לאחר, ולא להודיע... ובלה בלה בלה...
אחרי שעה של איחור כבר ממש דאגתי והתחלתי להתקשר. כמובן שהוא לא ענה באף טלפון. השארתי הודעות בכולם, אם כי היה לי כבר די ברור שהוא לא יחזור...
מאחר שאני לא בקטע של "חיזור גורלי", ניסיתי להתקשר אליו עוד פעם אחת בערב ועוד פעם למחרת אחר הצהרים. לא היתה תשובה והבנתי שזו דרכו להיעלם. הרי אני כבר יודעת שאם הם אומרים לך שאת כל כך מדהימה ושהם רוצים ללמוד/להכיר אותך/ל.../ל.../ל... זה סימן שלא תיראי אותם יותר... ולכן, עם כל העלבון והכאב, החלטתי להתקפל ולרדת מהקשר.

4 חודשים לאחר מכן, לקראת ראש השנה, קניתי יומן חדש (כן, כן, אני מהדור הישן עדיין...) והעברתי את מספרי הטלפון מהיומן הישן. פתאום ראיתי את המספר של עמוס.
בהתקפה של ספונטניות החלטתי להתקשר, לאחל שנה טובה ואולי, באותה הזדמנות, להבין סוף סוף מה קרה.
כולי ציפייה חייגתי את המספר שלו ואז שמעתי את המזכירה האלקטרונית, בקול נשי מוקלט – " שלום, הגעתם לבית של אורית ועמוס, חזרתי מההשתלמות בברצלונה, אשמח אם תשאירו הודעה...!"