"פגישה עיוורת" - סיפור ראשון

הכביש היה ארוך וריק ממכוניות. שעת אחר הצהריים יום שישי. רונית לחצה על הגז והאיצה. המכונית הקטנה וvאדומה שלה בלעה את הקילומטרים שהפרידו בינה ובין הפגישה עם 'הגבר המקסים ביותר בעולם', כפי שהגדיר את עצמו רונן בפרופיל שלו באתר האינטרנט.

היא נזכרה איך פנתה אליו לפני כחודש ימים באחד הערבים בהם ישבה על יד המחשב, מעשנת בשרשרת סיגריה אחרי סיגריה, מודעת לתחושת הבדידות הצורבת בגרונה.
תמונתו בה הוא נראה מחייך חיוך החושף שני טורי שיניים לבנות בוהקות, ראש עטור תלתלים, לבוש בחליפת סקי אדומה, עומד על הר מושלג, היתה כובשת לבבות.
רונית שלחה לו הודעה קצרה ובה הציעה להיפגש. היא התאכזבה לקבל הודעה לאחר מספר ימים, בה כתב שהוא נמצא במסע דילוגים בארצות הברית לרגל עסקיו ויגיע לארץ רק בסוף בחודש.

אבל הנה זה הגיע.....הודעתו היתה קצרה ולקונית והוא ביקש את הטלפון שלה. בבית. היא כתבה לו את המספר ללא היסוס והמתינה.
בשעת ערב מאוחרת צלצל הטלפון. בקול גברי עם מבטא אנגלו סקסי קל הציג את עצמו רונן, איש עסקים בן 55 שגר באחד ממושבי מרכז הארץ. השיחה ביניהם התגלגלה בעליזות, משובצת בבדיחות, תוך כדי שהוא מספר לה על עבודתו בתחום היהלומים ש'מכריחה' אותו לנדוד ברחבי העולם, ללון בבתי מלון נידחים ולהרגיש את הבדידות כשהוא מגיע לביקורי מולדת בארץ. רונית התרשמה מהישירות והכינות בה דיבר על רגשותיו. גם היא 'נפתחה' אליו וגילתה לו כמה 'סודות' ששמרה בליבה במשך חמש שנות גירושיה:
עבודתה בתור אשת מכירות של חברת תרופות ידועה איפשרה לה להכיר מספר רב של אנשי רפואה. חיי החברה שלה היו תוססים, היא יצאה לעיתים קרובות לתיאטרון, לקונצרטים ולמסיבות אולם התחום הרומנטי, משום מה, היה תקוע. למרות הופעתה הנאה, גזרתה החטובה, פניה היפות ושערה החום הארוך, לא הצליחה מאז התגרשה למצוא לעצמה בן זוג ראוי.
רונן ורונית שוחחו במשך שעה ארוכה, כשלפתע זרק לחלל האוויר את השאלה ממנה חששה יותר מכל: "האם את באמת רוצה מחוייבות?"
היא מצאה את עצמה שותקת במשך דקה ארוכה שנדמה כאילו נמשכה לנצח.
"אני רוצה אהבה! השאלה שלי היא כמה אתה מוכן להשקיע בקשר? מתאים לך לנהל קשר עם מישהי בארץ, כאשר בעצם אתה בא והולך לעיתים כל כך קרובות?"
"השמיים הם הגבול ! מבחינתי. אם אמצא את האישה המתאימה, אשנה את סגנון חיי וחוץ מזה, האישה שתהיה איתי יכולה להצטרף אליי לנסיעות בעולם. יש לי מספיק כסף ונמאס לי לישון באלכסון...."
ליבה החסיר פעימה. האם סוף סוף מצאה את הגבר הנכון?
השיחה הלכה והתארכה. זה היה יום שישי, שעה שלוש בצהריים. כשהציע לה בשלב מסויים להגיע לביתו לארוחת ערב, הזדחל החשש המוכר והחשדנות שבה התחילה להתעורר..... "מעולם לא הלכתי לבית של גבר לבליינד דייט. אולי תראה אותי ותתאכזב? אולי התמונה שלך מלפני עשר שנים? אולי אתה בכלל רוצח סידרתי? למה שלא תבוא וניפגש כאן באיזה בית קפה" שאלה אותו כאשר היא נזכרת בכל אותם זכרונות כושלים בעבר..הקול מעברו השני של קו הטלפון, הגיב בפרץ של צחוק....
"את נראית לי מאוד יפה בתמונה שלך באתר. וגם אני, נראה בדיוק כמו בתמונה. זה מלפני כמה חודשים בסך הכל, באלפים השוויצריים. אני לא רוצח ולא זבובים.....לצערי, המכונית שלי במוסך כך שאני לא נייד היום. אבל ראית את תמונתי ואני ראיתי אותך. השיחה בינינו נמשכת כבר למעלה משעה. היית יכולה כבר להגיע אלי מזמן.... לא עדיף שנפגש פנים מול פנים? תאמיני לי, לא תצטערי אם תטרחי ותבואי אלי. אני שף חובב ומבטיח לך ארוחה רומנטית מושקעת וטעימה. אחרי שנאכל, אם תרצי לצאת לבלות בחוץ- נעשה זאת. בשמחה. כל מה שתרצי."

רונית רשמה במהירות את הוראות הנסיעה, סגרה את הטלפון ומיהרה למקלחת. לבשה את מכנסי הג'ינס וחולצת טריקו ירוקה בעלת מחשוף נדיב, התאפרה קלות ויצאה לדרך.
החושך התחיל לרדת. הכביש הלא מוכר התחיל להיות יותר ויותר מפחיד, במיוחד כשחשבה על הדרך חזרה....אבל זה כבר היה מאוחר מידיי.... היא הדליקה את הרדיו והקשיבה למוסיקה הקצבית תוך כדי תיפוף על ההגה באצבעות ידיה הארכות שהיו צבועות בלכה אדומה מבריקה. סוף סוף הגיעה לעיקול בו ראתה את השלט..... היא אותתה בזהירות ופנתה ימינה. היא נסעה על פי ההוראות והגיעה לרחוב הנכון. ליבה פעם בחוזקה כאשר עצרה ליד בית מספר 14 ברחוב האילנות. רונן עמד בחוץ, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים כהות ונופף אליה בהתלהבות.
לחיצת היד שלו הייתה איתנה ומרשימה, כמו גם הקול המוכר מהטלפון, אולם פניו חרושי הקמטים ושערו הלבן, היוו אכזבה. אין ספק שהתמונה צולמה לפני שנים לא מעטות....שקר ראשון.... פעמון אזעקה אחד התחיל לצלצל....היא החליטה להתעלם. בסופו של דבר, הרי לא נסעה שעה כדי להסתובב ולחזור הביתה בידיים ריקות. לפחות תישאר לאכול משהו ואז .....
רונית התאמצה והצליחה להפיק חיוך רחב. הוא חיבק אותה בלבביות ושניהם נכנסו הביתה. מאחורי דלת הזכוכית הצבעונית ציפתה לה הפתעה. רצפת ציפחה, ריהוט עור לבן ויקר בסלון, שטיח קרם שעיר, פסנתר כנף גדול ושחור.... בפינת האוכל עמד שולחן עץ ענק ועליו פרוסה מפה לבנה, שני נרות גדולים בערו בפמוטי כסף והצלחות והכוסות נצצו.
הוא משך את הכסא והיא התיישבה בנוחות בתוך כסא מרופד בבד קטיפה שחור. " שמי רונן והיום אני השף שלך " הוא קד לעברה קידה עמוקה וניגש במרץ למטבח. רונן הגיש לשולחן אומצות בשר מהבילות עם תוספות אספרגוס, פטריות ולבבות ארטישוק. כשהשיקו את הכוסות עם היין האדום המשובח, הרגישה שלמרות האכזבה הראשונית- יש להודות שלגבר הזה, יש סטייל, כישרון ואולי עוד-כמה תכונות ראויות להערכה.
לאחר סיום הארוחה, הדליק רונן את המערכת שעמדה בסלון. הוא נעמד על רצפת הפרקט ובתנועה תיאטרלית הזמין אותה לרקוד. היה לו ריח נעים של אפטר שייב מרענן והיא הרגישה את חום ידיו כשחיבק אותה חיבוק עדין. הנשיקה שלו על צווארה העבירה בו צמרמורת של הנאה מפתיעה בעוצמתה. אחרי זמן מה, התרחק ממנה מעט, הביט ישירות בעינה ומשך את ידה, כשהוא מניח אותה על חזהו.
"האם גם הלב שלך דופק כמו שלי" שאל.
היא לא ענתה... פשוט הלכה אחריו כמו מהופנטת. הם עלו מספר מדרגות אל תוך חדר שינה גדול. ג'קוזי גדול שסביבו נרות דולקים, שתי מגבות לבנות גדולות וחלון עם נוף פנורמי. נשימתה נעתקה. הבגדים נשרו כמו מאליהם והם נכנסו למים ושהו שם שעה ארוכה. היא שמעה אותו נאנח בהנאה כאשר ליטפה את גופו השרירי והחלק בתוך המים. הוא יצא ראשון והושיט לה את המגבת הגדולה והרכה, וכך עטופים ומחובקים צנחו לתוך המיטה.
אולי זה היה היין שעלה לה לראש, אולי האווירה הרומנטית המשכרת וההרגשה שזה יימשך לנצח. רונית לא זכרה את ההמשך בבהירות רבה מידיי. היא ידעה שנפרדו בשעת לילה מאוחרת והיא נסעה לדרכה. כשהגיעה הביתה, הציצה על עצמה במראה בחיוך של שביעות רצון, "אני כמו סוס שחוזר לאורווה המוכרת שלו".... רונית התעוררה למחרת בצהריים, עם חיוך מאוזן לאוזן. ליל האהבה הזה היה שונה ....אחר.... היא ציפתה לטלפון שלו עד 12 בלילה. קוראת את כל עיתוני סוף השבוע, שולחת מבטים לעבר מכשיר הטלפון הדומם שסירב להתעורר. אחר כך הלכה לישון כשהיא מבינה ששוב טעתה.

רונן התקשר אחרי שלושה חודשים. "שלום חמודה, מה שלומך? חזרתי מחו"ל. את רואה לא שכחתי אותך. רוצה לבוא אלי לארוחת ערב?"


* גולשות יקרות, תגובות לסיפור תתקבלנה בברכה !