גם טייס, גם אמריקאי וגם עשיר

תוך כדי שיחה עם חבר לעבודה, היה צלצול בקו השני של אותו חבר ושמעתי אותו מדבר עם איזה ג'ון אחד באנגלית שאמור להגיע לארץ. ישר הזדקפו אזני ועם תום שיחתם שאלתי את אותו חבר מי זה הג'ון הזה. מסתבר, שזה גיסו, שהוא טייס! גרוש! בן 55 מארה"ב שהגיע יום קודם לביקור בארץ!



מה יותר טוב מזה, גיחכתי לעצמי, טייס, שרמנטי, מנומס, לא ישראלי, עשיר.. דמיינתי את עצמי כבר עוברת לגור בטמפה, פלורידה, אוכלת במסעדות לצד ג'וני דפ ודומיו.
כששאלתי את חברי לעבודה לגבי ג'ון ולגבי, הוא ממש שמח ואמר שהוא כבר מתקשר אליו חזרה, מגשש, ואם כן, הוא מעביר אליו את מספר הטלפון שלי.
3 דקות לאחר מכן התקשר אלי ג'ון ובאנגלית מצוינת ובקול נלהב הציג את עצמו.
השיחה הייתה נפלאה וקבענו למחרת בבית קפה קרוב, למרות שידעתי שאני עובדת עד מאוחר וקרוב לוודאי שאהיה מאוד עייפה. אבל נורא רציתי להיפגש איתו לפני שמישהי אחרת תגנוב לי את ה"מציאה". דמיינתי את עצמי מציגה את האוצר לפני משפחתי ומוכיחה להם סופית, שהנה, גם אני, יכולה , למרות היותי כבשה שחורה, להביא להם תוצרת חוץ ועוד טייס....
מרוב התלהבות לא טרחתי לברר קצת יותר פרטים – מה כבר יכול להיות אם הוא אמריקאי ועשיר וטייס?
לצערי יכול להיות... הוא היה נמוך, שעיר, מכוער, מעצבן ועם תנועות עצבניות שנהיו יותר ויותר קיצוניות ככל שהערב התמשך והוא פחות ופחות מצא חן בעיני – דבר שכמובן גרם לו להידלק עליי יותר ויותר (חוקי מרפי, ככל שאת פחות מתרגשת ומרשה לעצמך להתנהג יותר טבעי כי לא ממש איכפת לך.. אז...)
הזמנו שני סלטים שונים כששלי הגיע קר ודי מגעיל אבל הוא היה עסוק כל כך בדיבורים ובשאיבת האוכל בקולות רמים, ולא שם לב שאני לא נוגעת באוכל או מתחילה לפהק.

אחרי כשעה של דיבור בלתי נלאה ובאנגלית, (הבנתי שאני מבינה רק עשירית ממה שהוא אומר), אבל גם החלק הקטן הזה היה משעמם להחריד. הוא דיבר בלי הפסק על הירקות שהוגשו בצלחת, על ויטמינים ומינרלים למיניהן ובריאות ופירט את אורח חייו הספרטני שמטרתו להאריך את חייו. (למה?)
המשפט היחיד שהצלחתי להשחיל בכל הערב המתיש , היה כשהוא שאל אותי במה אני עוסקת וכשהצלחתי לפלוט במוסיקה, זה הזכיר לו שהסבתא של הדודה - גם היא שרה פעם ובעצם, גם הוא מתעניין במוסיקה ולמעשה, בדיוק גמר להקליט סי.די עם חבורת זמר.


נשבעת שלראשונה בחיי, אחרי שעה הרגשתי שאני פשוט לא יכולה יותר ואני חייבת הביתה לגמור את הפגישה ולא לראות אותו יותר גם אם זה מעליב או לא נעים או פולני.. (בניגוד למנהגי, שלא לסיים פגישות ביוזמתי) כדי לא לפגוע בצד השני.

טוב, הוא שילם באבירות והלכנו למכונית. אני בצעדים גדולים ומהירים והוא – מדדה אחרי בצעדים גמדיים.
כל שנייה נמשכה כנצח. הוא לא התניע אלא חיפש בטירוף את הסי.די שהקליט כדי להשמיע לי. בסוף, הוא מצא ושמעתי איזו "להקת צדיקוב" מטופשת שרה שירים חסידיים. בנימוס אמרתי שנורא יפה אבל הזכרתי שוב שאני נורא עייפה.

ברוך השם.. הוא סוף סוף התניע ונסענו.

לצערי.. הוא החנה! חנייה זה אומר כוונה לעלות/ללוות/ לא לסיים את הערב. הבנתי שזה כבר "יעלה לי" בשלב ב' של התחמקות.
הוא הציע בשמחה לעלות איתי הבייתה ולהשמיע לי את כל שאר הדיסק. סירבתי בנימוס והזכרתי שוב את גודל עייפותי. הוא לא הקשיב והסביר שכל קטע הוא גג 2-3 דקות. ניסיתי ניסיון פתטי אחר – הסברתי לו שהקירות דקים והשכנים לא מרשים לשמוע מוסיקה אחרי עשר...
גם זה לא עזר!!

מצאתי את עצמי עולה בקפיצות של 3 מדרגות והגמד דולק בעקבותיי....
אפילו לא הכנתי קפה. ניגשתי למערכת, הכנסתי ברוגז את הדיסק והתחלנו לשמוע כשאני סופרת שניות. פעם קול דודי, ופעם קול דודך, פעם ו"פרצתי" ופעם "ופרצת".. שיממון!

אחרי 10 קטעים, סגרתי את התריסים בטענה שזה מפריע לשכנים, הוא עדיין לא הבין את הרמז. אחרי 15 קטעים פיהקתי שוב ושוב חזרתי על המנטרה שאני עייפה מאוד. אחרי 17 קטעים הוא ניסה להחזיק את ידי וללטף אותי. אמרתי לו שאני לא מוכנה עדיין ואני בקושי מכירה אותו.
לבסוף אחרי מה שנראה כנצח, הדיסק הסתיים, והוא קם והלך.


למחרת בשמונה הוא התקשר שוב. לא עניתי. לא עניתי לטלפונים של אף אחד במשך שבועיים.

אחרי עוד שבועיים קיבלתי חבילה בדואר מארה"ב. רצתי מאושרת לדואר בתקווה שזה מתנה או ירושה מאיזה דוד לא מוכר שהחליט להתפגר פתאום ולהוריש לי....
זה היה הדיסק!!!

אני לא רוצה להמשיך לכתוב כי אני נכנסת לדיכאון רק מהזיכרון....