בלי ציפיות

לילה לבן. אני יושבת על יד המחשב משוטטת בפעם המי יודע כמה באתר היכרויות. תמונה של גבר מזוקן צצה מולי. הוא נראה עצוב אבל מיד מוצא חן בעיניי.



אני מחליטה להירשם "בגללו" לאתר, שהרי הוא פנה אליי ואחרת, איך אוכל להתגבר על הסקרנות... שלושה ימים חולפים והוא לא עונה. סוף סוף ביום הרביעי מתקבלת פנייה. שמי חיים. פנית אליי והנה אני חוזר אלייך.
מהר מאוד אנחנו עוברים לשיחת טלפון. יש לו קול נעים שמזכיר לי מישהו שהכרתי בעבר ואני נדלקת מרגע לרגע. בדיחות עפות על הקו ואנחנו פורצים בצחוק מתגלגל.
"תשמעי" הוא אומר, "אני בן 64. האם את בטוחה שזה לא מבוגר מידיי בשבילך?" "לא", אני אומרת. "דווקא מחפשת טיפוס אבהי". והוא בתגובה, "אז טוב בואי נמשיך. אני לא ממש עובד כרגע אלא בעבודות מזדמנות. היה לי עסק אבל פשטתי את הרגל ובכלל אני בתקופה לא טובה. אני גם מאוד לא אוהב את עצמי בגלל שנורא שמנתי...."
"למה אתה מספר לי רק דברים רעים על עצמך? גם לי יש כרס וגם אני לא בדיוק מנהלת את אפריקה ישראל. אז מה? בגילנו המתקדם חשוב יותר שתהיה קצת כימיה ופיסיקה והשאר- יכול להשתנות. חוץ מזה אם תכיר אותי תבין שלא כל כך איכפת לי מהחיצוניות (שקר) אלא הפנימיות...."
המזוקן עונה לי מעבר לקו "לא תראי, אני מעדיף לא לעורר ציפיות. יש נשים שמעניין אותן רק האוטו וטיולים לחו"ל וזה לא משהו שאני יכול להציע כרגע."

רחמי נכמרים עליו במהירות הולכת וגוברת. אני נכנסת לתפקיד העובדת הסוציאלית התורנית ומתחילה לדקלם לו את עקרונות הסוד ועוד מיני חוקים של חשיבה חיובית. בסופו של דבר אני משכנעת אותו להיפגש איתי בבית קפה הנמצא קרוב למקום מגוריי. חיים מגיע בזמן. מתוך מכונית טנדר ישנה יוצא גבר מזוקן ויפה תואר בעל כרס לא קטנה אבל מוצק וגבוה.
אנו שותים קפה והשיחה מתגלגלת כשהוא גולש מידיי פעם להסברים ממושכים על מצבו המדויק במס הכנסה, על תיאור הבית השכור והקטן בו הוא גר והקשיים שהיו לו בעבר עם נשיים חומרניות. בכל זאת, השיחה מתגלגלת גם לכיוונים אחרים. הוא גם יודע להקשיב ושואל שאלות לא חטטניות מידיי אבל כאלה המעידות על עניין. אנחנו ממשיכים בשיחה פילוסופית על המוטו לחיים, חלומות לעתיד והרבה הומור ציני כמו שאני אוהבת.
בשלב מסוים אני שמה לב לשפת הגוף שלו. ידיים משולבות בחוזקה על חזהו ולמרות החיוכים והמילים נדמה לי שמשהו תקוע.
בזהירות אני שואלת "כמה זמן יש לך?" והוא עונה "אני לא ממש ממהר." אחרי שעה קלה אני מחליטה שהגיע הזמן להיפרד. למרות היסוסיי והמחשבות שרצות מרוץ מרתוני בתוך הראש (שוב אני נופלת על כלומניק, דלפון, תפרן, מה יהיה עם הבילויים שלנו, נלך לים ונפצח גרעינים בזמן שחברותיי בחופשה רומנטית באיי סיישל, איפה נגור, מה יחשבו החברות על הכרס שלו....) אני שואלת אותו: "האם תרצה להיפגש שוב?"
תגובתו : "תראי את נחמדה מאוד. נהיה בקשר. טוב?!"

אני לא בטוחה למה הוא מתכוון אבל גוש של עלבון קל מתעצב לו בגרוני. "טוב, תעשה מה שאתה חושב שנכון לך", אני עונה בנונשאלנטיות מעושה.

הוא מפליג במכוניתו ואני בטוחה שלא אראה אותו יותר לעולם. מילא האבידה אינה כל כך גדולה אבל הייתי רוצה לא לחזור שוב ושוב על תחושת ההחמצה והתסכול. הרי אפילו לא ניסינו. אחרי מספר ימים אני מופתעת לקבל מייל ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ואז הגיעה שיחת טלפון בה הוא מציע לי להיפגש. בינתיים איבדתי מהתלהבותי הראשונית הירודה בלאו הכי. בסופו של דבר, אני זאת שמסיימת את השיחה בהבטחה שנהיה בקשר. עכשיו הוא מופתע. אני שומעת זאת בקולו. ואז שוב, כמו באפקט הגומייה המוכר כל כך, אני מחליטה להתעניין בו שוב. פתרון יצירתי מסתמן בדמות ארוחת צהריים משותפת עם גליה. גם היא הרי אוהבת גברים מזוקנים עם מבט מצועף בעיניים והרבה בעיות.... וכל המרבה הרי זה משובח....ומי יודע איזה ידידות נפלאה תצא מכל זה. ..תמיד אופטימית.

ואסיים בשיח דמיוני של עצות :
סבתא הייתה אומרת לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.
החברה הפולניה תגיד לא להיכנס למיטה עם גבר שיש לו יותר צרות משלך ובכלל לא להיכנס למיטה ואם כן- אז וודאי לא ליהנות.

ואאוריקה משלי: למה בכלל להיפגש עם אדם בעל בעיות רבות כל כך?
נצלי אותו מינית ותזרקי אותו.