"מטקות - הכי ישראלי"

האמניות בילי ירקוני-ציטרמן ויפה מאיר והאוצרת ענת אריאלי, ארגנו תערוכה מקורית, יצירתית ומאד הולמת את הקיץ הישראלי המוצגת בגלריה גרשטיין בת"א.

כשחושבים על חופי הים בישראל, לא ניתן שלא לקשרם עם משחק המטקות, כולל הקליק-לק של מגע הכדור הקטן במטקה הזו, ומיד במטקה ממולה. נו, ואז הכדור מכה בגוף החשוף שמנסה להתרגע... הכי ישראלי, הכי מעצבן.

כיון שאת "מכת המטקות" לא ניתן לחסל, אז כמו הביטוי: "אם אתה לא יכול לנצח אותם אז תצטרף אליהם" - הגו האמניות בילי ירקוני-ציטרין ויפה מאיר, רעיון אמנותי-צירתי, ויחד עם ענת אריאלי, האוצרת, עשו שימוש מלבב במטקות, והובילו אותן (זוגות זוגות) לתערוכה "מטקות - הכי ישראלי".

הכל התחיל עם שתי אמניות לא שגרתיות, צבריות שאוהבות אתגרים, נשים נשיות וחזקות. יפה היא ספרנית, אמנית ייחודית ומארגנת תערוכות ובעיקר יוצרת עבודות פיסוליות. בילי היא אמנית הוליסטית, אינטואיטיבית, לוקחת דף ועיפרון ויוצרת עולם רב-גוני. השתיים מטפחות פעילויות של עוצמה והעצמה נשית והיו הכח המניע של העלאת הרעיון וארגון התערוכה הייחודית.

אל השתיים חברה ענת אריאלי, שדחפה ותרמה למימוש החזון, עד שהתערוכה "מטקות - הכי ישראלי" קרמה עור וגידים. לראשונה הוצגה דווקא בברלין, עתה בגלריה של דוד גרשטיין בת"א ומקווים לנייד אותה בהמשך לאילת (והי, גם באלכסנדריה יש חופים נהדרים...).

אריאלי מספרת: "קבוצת אמנים אקלקטית נחשפה לחשיבה מאתגרת של 'יציאה מחוץ לקופסא', כל אמן קיבל כמצע נתון, זוג מטקות, חומר, צורה ומיתוג ישראלי מובהק, והתמודד מולו באמירה אישית ויצירתית מרתקת במיוחד".

על פי הגדרתו, מטקות הוא ''משחק שיתופי מטיפוס המסירות, המיועד לשני משתתפים או יותר. מטרת המשחק להתמסר בכדור גומי באמצעות מחבטים עגולים בלבד, במשך זמן רב ככל האפשר, מבלי שהכדור ייפול לקרקע. אין במשחק מנצח או מפסיד. מקובל לשחק את המשחק על שפת הים או באתרי נופש נרחבים אחרים, אשר כוללים בדרך כלל רחצה".

בישראל קיימים התנאים האולטימטיביים למשחק: רצועת חוף ארוכה, אקלים נהדר ואנשים חמים שאוהבים ליהנות... כל הסיבות להפוך את משחק המטקות ל"ספורט הלאומי'' ולאייקון ישראלי.

כל אלה, ועוד, הצריכו מהיוצרים לא מעט תעצומות נפש בכדי להתיר כל רסן, לעבור כל גבול ולהשתחרר ממוסכמות של סמליות האובייקט. צורת המטקה פשוטה למראה - פלטת עץ עגולה ולה ידית בעלת ''צוואר בקבוק''. העץ נותן תחושה של חומר גולמי, עירום, חשוף.

האמנים הטמיעו את המצע ויחד עם זאת השכילו לשכוח אותו. בתהליכי העבודה הם קיימו דיאלוגים עם חומר ורוח, עבר ועתיד, כאן ושם, ומעל לכל, נוכחים בהווה, בזמן ה''עכשיו", מתפתלים, מתייסרים ויוצרים מתוך הווייתם את יצירתם, את אחדות הניגודים שמסמל משחק המטקות בדואליות של התמסרות וקבלה בין אנשים. אנו הצופים, זוכים להצטרף לכל אמן ואמן במסעו.

חלק מהאמנים התייחסו והדגישו את החומר - פרקו והרכיבו, חתכו וחיברו ויצרו עולם חדש. היו שהדגישו את הנושא, מאיתני הטבע ועד לפוליטיקה, מהפסטורלי, דרך הסערות המתרגשות לבוא ועד למפולת הקשה והסוחפת. יש מהאמנים שפתחו והרחיבו את הגבולות, חצו יבשות וימים לארצות אחרות ויש שהעמיקו בנבכי נשמתו של האדם, פנימה, ודלו את יצריו, פחדיו ומאוויו.

והאוצרת מסכמת: "הבדלי תרבות, לאום, דת ומין נעלמים בפגשנו את האמנות. האמנות חוצה את הכל, מדלגת מעל לכל מחסום, חופשייה לחלוטין מכל מגדר. בשיתוף פעולה מופלא התאחדו 57 האמנים סביב רעיון אחד שלם והוכיחו, כמו תמיד, כי הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו".

"מטקות - הכי ישראלי", תערוכה קבוצתית בגלריה גרשטיין - בן יהודה 99 ת"א, נעילה בסוף אוגוסט.