ארבעים שנים חלפו מאז יום הכיפורים 1973, עת נשמעה צפירת האזעקה, שקטעה את רצף החיים השגרתי בארץ. בהמולת התדהמה והפחד, החליט אז מיכה בר-עם - צלם עצמאי - לצאת אל לב הקרבות בחצי האי סיני ולתעד את מלחמת יום הכיפורים. אוצרת: רז סמירה.
ארבעים שנים חלפו מאז אותו יום הכיפורים, שנת 1973, עת נשמעה צפירת האזעקה שקטעה את רצף החיים האישיים והחברתיים בארץ. בהמולת התדהמה והפחד, החליט אז מיכה בר-עם - צלם עצמאי - לצאת ולתעד את מלחמת יום הכיפורים. הוא יצא אל חצי האי סיני, אל לב הקרבות, וצילם.
מלחמת יום הכיפורים זעזעה את החברה הישראלית ואת ביטחונה העצמי, והשפעתה נמשכת גם כיום. ארבעים שנים אחרי המלחמה, נראה שטרם מוצו כל ענייניה, ובשיח הישראלי עדיין עוסקים בה בהיבטים צבאיים, היסטוריים, פוליטיים ונפשיים. כעת חוזר בר-עם לארכיון התצלומים שלו, ומעניק לצופים בתערוכה אפשרות להתחבר מחדש לאותו פצע כואב.
התערוכה מציגה בפני הצופים רגעים, אשר בלחיצת כפתור הפכו לנצח. חלק ניכר מהעבודות מוצג כאן לראשונה. אין זו תערוכה תיעודית-היסטורית המתעדת את תולדות המלחמה. מבנה התערוכה אינו כרונולוגי, רצף התלייה מבוסס על קשר אסוציאטיבי וצורני. התערוכה שואפת להעביר את רוח התקופה ולתת ביטוי להוויית המלחמה. התצלומים מעידים על אופייה המקורי של עבודתו של בר-עם, על מבטו הייחודי.
בר-עם נמצא מאחורי העדשה, אך למרות זאת נוכחותו מורגשת בכל פריים, נוכחות פיזית, סגנונית, מקצועית. כל אחד מהתצלומים הוא דיבור בגוף ראשון - "אני ראיתי", "אני הייתי שם". בר-עם מעיד על עצמו כי פעולת הצילום שלו אינה תוצאה של מחשבה, אלא להיפך. היא תגובה של הגוף, פעולה רגעית, תפיסתית, חושית, אינטואיטיבית. התצלומים של בר-עם מבטאים רשמים ראשוניים, אשר חווה הוא בגופו ואשר לכדה עדשת מצלמתו, בעת שנכח בשדות הקרב.
בעבודות של בר-עם מתגלים קודים חזותיים, מטפורות וסמלים של עולם המלחמה. תמונותיו של בר-עם משמיעות קולות נפץ, צעקות, ויכוחים סוערים, קולות קינה. תמונות אחרות לוכדות רגעים של שקט - רגעי שלווה וחסד או רגעי אימה ופחד. בר-עם מצלם את המלחמה מקרוב, ומצליח לחדור לכל סיטואציה פנימה: הבונקר, שדה המוקשים, ההתקפה על האויב, הטיפול בפצוע, החייל הנופל. תצלומי המלחמה של בר-עם לעתים מהורהרים, לעיתים דרמטיים, לעתים אירוניים, אך תמיד משקפים את אותו מימד אחר, של זמן ורגש שהמלחמה מזמנת.
המימד האסתטי בולט מאוד בתצלומים. אף שבר-עם מצלם תצלומי עיתונות, וגם כשהוא מתאר כאב ומוות - יש בצילומיו התייחסות מוקפדת לאור, לצורה ולטקסטורה. אולם אין התצלומים מנושלים מהקשרם, נכון יותר לומר שהם מבקשים מהצופה להתעורר ולבחון מחדש את ההקשר שבו צולמו. ההקשר תמיד נוכח, למרות המימד האסתטי הקיים בתצלום, ולעיתים ההקשר נחשף דווקא באמצעותו. בר-עם משמש כעין לצופים, הוא מציב בפניהם אתגר להתבוננות חקרנית, הזדמנות למעורבות היסטורית ולבחינה אידאולוגית.
בר-עם הוא צלם ישראלי המזוהה עם מאורעות המדינה ונופיה. "כל הנושאים שבהם עסקתי", אומר בר-עם, "משקפים באופן זה או אחר תמות מרכזיות בהיסטוריה של המדינה, שבהן הייתי שותף או עד מתבונן". מלחמות ישראל הן נושא מרכזי שמעסיק את בר-עם, בהיותן ציוני דרך משמעותיים בזיכרון הקיבוצי וההיסטורי שלנו. כל תצלום הופך לנכס תרבות, מעיד עלינו ואף מעצב את זהותנו. רבים מדימוייו של בר-עם הפכו לאייקונים בזיכרון הישראלי והם מהווים עד היום מוקד השראה ודיון בשיח הצילום הישראלי.
בר-עם הושפע מצלמי עיתונות כמו יוג'ין סמית ורוברט קאפה, שצילמו את מוראות המלחמה בזמן אמת ושאפו לתמצת נושאים מורכבים, מבחינה תכנית וחזותית בתצלום בודד. התערוכה שלפנינו מציגה בעיקר תמונות בודדות של אירועים, אך לראשונה מוצגים בה גם כמה רצפי רגעים שנקלטו זה אחר זה.
מהתמונות בתערוכה עולה כי אף שבר-עם מתעד אירועי מלחמה וסכסוכים צבאיים, מוקד עבודתו הוא תמיד הפרט - האדם. בר-עם עושה שימוש בשפת הצילום כשפה אוניברסלית, החושפת את האנושי שבאדם. מחד גיסא, מתמקדת מצלמתו במצבים קיצוניים ודרמטיים, שחווה האדם במסגרת המלחמה, כמו "החייל הנופל", צילום מחווה לרוברט קאפה. מאידך גיסא, משקפת המצלמה רגעים של שגרה: גילוח בוקר, שינה חטופה או מקלחת מאולתרת. אולם בכל הצילומים מצליח בר-עם להראות, כי בתוך הכאוס הגדול הזה של המלחמה, מסתתרים רגעים אנושיים: רגעים של חום, של חמלה, של כאב ושל פיוט.
מוזיאון ת"א לאמנות
אולם: הגלריה לצילום ע"ש דורון סבג
אוצרת: רז סמירה.
התערוכה תוצג עד 26.10.2013
(*תצלומים: מיכה בר-עם)