בעקבותיה - נשים בתערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, המציגות סיפורי מסע מחקריים של אמניות ואוצרות, בעקבות נשים מרתקות, שחיו ופעלו בזמנים ובמקומות שונים. בעקבותיה..

חגיגת נשיות במוזיאון הרצליה  לאמנות עכשווית, עם שמונה תערוכות חדשות:

מיכל היימן: AP – Artist Proof, Asylum (The Dress, 1855-2017)

הילה בן ארי: תנועה בין קווים שבורים - מחווה להדה אורן

טליה סידי: חמש עבודות

רונית פורת: מר אולבריך והעלמה נוימן

מרים חלפי: גלוית עיניים

מורן שוב: עיניים שמחות לצִלָּה בינדר

הינדה וייס: אחרי היעל הנובי

תמר לצמן: ביקורה של גברת טאד

ובנוסף, מבט פנימי III / חשיפות: קבוצת מונדי_לאב במוזיאון הרצליה

התערוכות החדשות במוזיאון הרצליה מציגות סיפורי מסע מחקריים של אמניות ואוצרות בעקבות נשים, ממשיות או מומצאות, שחיו ופעלו בזמנים ובמקומות שונים. הן האמניות והן הנשים מושאי מחקרן, הן נשים יוצרות, פועלות, אוהבות, נואשות, פגועות ופוגעות, מחפשות, לא מרפות, המשתוקקות לבטא את רעיונותיהן ויצירתן, לממש את דרכן, גם אם הדבר כרוך לא אחת בקשיים הנובעים מעצם היותן נשים. את כל הפרויקטים מלוות אוצרות, המוסיפות נקודת מבט רחבה, הקושרת בין הסיפורים והעבודות.

במסגרת הסדרה "מבט פנימי", הבוחנת את המבנה האדריכלי והרעיוני של מוזיאון הרצליה, מתארחת במוזיאון למשך שלושה חודשים, קבוצת המחקר מונדי_לאב מהפקולטה לארכיטקטורה שבטכניון בחיפה.

מיכל היימן: AP – Artist Proof, Asylum (The Dress, 1855-2017)

אוצרת: איה לוריא:

תערוכתה של מיכל היימן כוללת מיצב, מיצג, וידיאו, סאונד, תצלומים, עבודת רצפה, אובייקטים, מסמכים ותצוגת ארכיון. מפגש מכריע עם תצלום של אישה שנראתה לה דומה להפליא לעצמה בגיל ההתבגרות - תצלום שצילם בסביבות 1855 ד"ר דיאמונד ב"מקלט למשוגעים" - הוביל אותה לפרויקט המבקש לבחון את תנאי האפשרות הפוליטיים, התרבותיים, המגדריים והפסיכולוגיים של "שיבה". הצעתה הרדיקלית של היימן מייצרת קהילה חדשה הכוללת עשרות נשים - מחפשות מקלט, אקטיביסטיות, אמניות ואחרות - מ 1855 ועד 2017.

הילה בן ארי: תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן, אוצרת: טל יחס:

מיצב הווידיאו של הילה בן ארי, הוא מפגש בין יצירתה לבין זו של הכוריאוגרפית הישראלית הדה אורן (2008-1935). העבודה היא פרק מסדרת מחוות של בן ארי, בהן היא חוקרת ומנהלת דיאלוג עם יוצרים ישראלים ותיקים. בסרטונים, המוקרנים בחלל התערוכה על ניירות האחוזים בקונסטרוקציות מתכת, מופיעים רקדנים בגודל כמעט טבעי, בתנוחות מתוך כוריאוגרפיות של אורן או בהשראתן, נטמעים בשבריריותו של הנייר. לצד המיצב מוצבת התצוגה הארכיונית "הדה אורן: 'התנועה היום יומית באיזה תנאים היא ריקוד?'", המכילה תצלומים, קטעי וידיאו, רישומים, קטעי יומן ועוד, המתעדים רגעי מפתח בארבעים שנות הקריירה של הדה אורן.

טליה סידי: חמש עבודות, אוצרת: איה לוריא, טקסט מאת אירנה גורדון:

פועלה הקצר אך האינטנסיבי של האמנית טליה סידי נמשך כעשר שנים, מסיום לימודיה במחלקה לאמנות בבצלאל ב-1997 ועד מותה בטרם עת ב־ 2006. בשנת העשור לפטירתה יוצגו על קיר הבטון באולם הכניסה למוזיאון חמש עבודות מונומנטליות שלה. המהלך המדויק והסוער שמאפיין את עבודתה, חושף עצבים רגישים, ושפתה האמנותית מגיבה למציאות בשילוב של תחושת דחיפות ועיבוד רעיוני מושגי חריף.

רונית פורת: מר אולבריך והעלמה נוימן, אוצרת: אורית בולגרו:

רונית פורת מציגה מסע בעקבות לישן נוימן, נערה יפהפייה בת 16 שנשפטה למאסר בברלין של 1931 בעוון סיוע לרציחתו של פריץ אולבריך. שען שנהג לפתות נערות תמימות, בהן היא עצמה, ולצלמן באופן אירוטי בחדר האחורי בחנותו. בסיפור שפורת מעלה באוב מן ההיסטוריה, היא מדגישה את כפילות נקודות המבט - גבר ואישה, קורבן ומקרבן, צלם ומודל. בחלל התערוכה מוצגים שני נרטיבים מקבילים: האחד, מתחקה אחר הנעשה, המדומיין או הלא מודע, בלשכתו האפלה של אולבריך. האחר, מציג את הסיפור של נוימן כמודל נשי שהפכה מקורבן למקרבן, ממושא למציצנות לרוצחת. אופן הצגתם של שני הנרטיבים בחלל, מרמז על אפשרות של היפוך תפקידים בין חוץ ופנים, בין נוימן ואולבריך.

מרים חלפי: גלוית עיניים, אוצרת: גליה בר אור: 

הפסלת והמשוררת מרים חלפי (1917 לערך- (2002 נמשכה לאמנות מגיל צעיר, אך תנאי חיים של יתמות ועבודה קשה, לא אפשרו את צמיחתה כיוצרת אלא בבגרותה, בשנות השלושים שלה. האוצרת גליה בר אור, החוקרת זה שנים את הנרטיב ההיסטורי העלום של האמנות הישראלית, חושפת את דמותה. עבודתה של חלפי נכללה בתערוכה היוקרתית של מוזיאון ישראל, "80 שנות פיסול" (1984, אוצר: יגאל צלמונה), אך יצירתה נותרה נשכחת ועלומה במידה רבה. לא רבות היו אמניות הפיסול בישראל. זהו תחום התובע כוח פיזי ונפשי, מרחב עבודה ומקום אחסון, שלא היו לה. אולי בשל כך, בניגוד לפסלי הברזל של האמנים הגברים שפעלו באותה התקופה, הפיסול של חלפי הוא  אינטימי ותפיסתו המרחבית לא מנכסת, נעדרת אלימות.

מורן שוב: עיניים שמחות לצִלָּה בינדר, אוצרת: איה לוריא:

התערוכה היא הזמנה למפגש עם דמותה הנשכחת של האמנית והמאיירת צִלָּה בינדר (1987-1919), שאיירה עשרות ספרי ילדים בעברית שהיו לקלאסיקה. התצוגה כוללת תצלומים, אובייקטים, טקסטים, חומרי ארכיון ותסכית מאת מורן שוב המושמע במדריך קולי. מורן שוב חוקרת ספרים בעין אוהבת. היא בוחנת את השכבות האינטלקטואליות, הרוחניות והאסתטיות שיוצרים עיצובי הכריכה ונייר הבִּטנה (פורזץ), הבחירות הטיפוגרפיות, הניקוד ויחסי איור וטקסט על הדף, איכויות הנייר, הדפוס ותיפורי השִדרה. את ממצאי חקירותיה היא מתעדת מנקודת מבט מקרבת. לצד זאת, היא נוקטת לעתים בדרך של התערבויות (מוסווית יותר או פחות), כגון שתילת שורות משלה במקום הטקסט המקורי.

הינדה וייס: אחרי היעל הנובי, אוצרת: איה לוריא, טקסט מאת רותם רוזנטל: 

לאחר שנים של חיים עירוניים בתל-אביב, שבמהלכם היו הקיום והנוף האורבאני מרכזיים למחקרה האמנותי, הגיעה הינדה וייס לסביבה חדשה,   לשהות אמן מדברית שיצרה לעצמה במצפה רמון, בעקבות מפגש עם יעל נובי. וייס מייצרת חלל המשחזר את תחושת האווריריות של העולם המדברי, וממשיכה לדבוק במסע המתאפיין במתח בין שאיפה להיטמעות לבין הכרה באי היכולת להביט במרחב במלואו. המבקרים מוצפים בסאונד החזרתי של סרט הווידיאו המוקרן בחלל, אחרי היעל הנובי, מבלי לדעת מה מקורו. רק לאחר זמן מתברר שהוא נובע מתנועת נדנדות מעלה-מטה, שוב ושוב עד אינסוף. 

תמר לצמן: ביקורה של גברת טאד, אוצרת: איה לוריא: 

אדוארד מייברידג’ צילם נשים רבות במסגרת פרויקט תיעוד התנועה שלו' מסוף המאה ה-19. אך בעוד שתצלומיו זכו למעמד איקוני בתולדות הצילום והקולנוע, הנשים שצילם נותרו ברובן אלמוניות. המידע הנלווה לתצלומיו אינו כולל את שמותיהן, אלא רק מספרים קטלוגיים ותיאור הפעולות הגופניות שבצעו לשם הצילום. האמנית תמר לצמן התמקדה במחקר ובירור זהותה ודמותה של מרגרט טאד, אחת הנשים שמייברידג’ צילם שוב ושוב. היא הייתה אשת עמיתו של מייברידג’, ג'יימס ליברטי טאד, פרופסור לאמנות באוניברסיטת פנסילבניה, הגוף שהזמין ומימן את עבודתו של מייברידג’. עבודת הווידיאו שלה מציגה עדות בדיונית של גברת טאד על חוויית העבודה עם מייברידג’, נקודת מבט נשית שהוזנחה.

מבט פנימי III חשיפות: קבוצת מונדי_לאב במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, אוצר: דוד בהר-פרחיה:

קבוצת המחקר מונדי_לאב, שחבריה הם דוד בהר-פרחיה, רונן אידלמן, נועם ברוקמן ואורי כרמלי, מעתיקה את פעילותה מהפקולטה לארכיטקטורה שבטכניון, חיפה, ומתארחת למשך שלושה חודשים במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בתקופת שהותה במוזיאון תחקור הקבוצה סוגיות כגון הקשר בין זיכרון והנצחה, ביטחון קהילתי ומעקב, והתחדשות עירונית. הקבוצה מתמקדת בחקר היחסים בין פעולת האמנות והעיצוב, לבין השדות הקהילתיים והחברתיים הנארגים במרחב הציבורי, ובוחנת את תפקידן האפשרי כמתווכות בין העולם החברתי לבין העולם הטכנולוגי העכשווי.

נעילה: 22 באפריל 2017

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית,

רח' הבנים 4, הרצליה, טל' 955101109-

שעות פתיחה: ימים ב', ד', ו' ושבת 14:00-10:00 

ימים ג', ה'  20:00-16:00

www.herzliyamuseum.co.il

(צילום: שוש להב)