בסימן 100 שנה לתל-אביב, העיר העברית הראשונה, מרכז התרבות בבית אריאלה מציג תערוכת צילומים אותה אוצרת חוה ליבר.
ביום חמישי 5.2.2009 בשעה 19:30 תפתח במרכז תרבות בבית אריאלה תערוכת צילום:
דיוקנאות: קלוז אפ תל-אביבי - סופרים ומשוררים כותבים על תל-אביב.
התערוכה, פרי יוזמה משותפת של מרכז תרבות בבית אריאלה עם מנהלת המאה, כוללת 31 צלומי צבע בגודל 100/70 ס"מ, שצולמו בתאורה טבעית, ללא בימוי וללא איפור.
הדיוקנאות המוצגים בתערוכה:
שמעון אדף, אהרון אלמוג, רות אלמוג, דודו בוסי, מאיה בז'רנו, אהוד בן-עזר, בני ברבש,ישראל בר-כוכב, אורי ברנשטיין, אבירמה גולן, שפרה הורן, מאיר ויזלטיר, רפי וייכרט, ישראל ויסלר (פוצ'ו), דורית זילברמן, נתן זך, אמנון ז'קונט, מירון ח. איזקסון, יונתן יבין, סביון ליברכט, אהרון מגד, אורה מורג, נאוה מקמל-עתיר, רוני סומק, עמוס עוז, אידה צורית, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר, דני קרמן, סמדר שיר, מנחם תלמי.
במהלך החודשים האחרונים נפגשה הצלמת - אביבה אבן זהר - עם היוצרים ושהתה במחיצתם כדי לקלוט את הפן האנושי הייחודי של כל אמן. את התובנה הפרסונלית הזאת ניסתה הצלמת לבטא בייצוג חזותי אמנותי.
מאז ומעולם מתקיים הקשר הדרמטי בין היוצר למקום, הזיקה ההדדית ביניהם מהווה כר נרחב של ביטוי היחס בין הדמיון (החלום) לבין המציאות.
השאלה העולה היא באיזה אופן מעוגנת היצירה הספרותית בזמן ובמקום?
31 העבודות המוצגות בתערוכה הן רק חלק מפרויקט כולל, ששם לעצמו מטרה לתעד את הסופרים החיים שכתבו על תל-אביב, ובכך לתת מכלול חזותי ליוצרים בעיר.
התערוכה מציגה גלריה של סופרים ומשוררים שלכולם קשר הדוק לעיר תל-אביב. חלקם בחרו להצטלם בפינת עבודתם וחלקם במקומות שונים בתל-אביב, כשהדגש הושם על אתרים המופיעים ביצירתם והמזוהים עם העיר תל-אביב.
הצילום שייך לענף הצעיר ביותר של האמנויות. במשך שנים רבות נחשב לאמנות שעיקרה
שעתוק המציאות. סקירה מדוקדקת של צלמים ושל תצלומים מתקופות שונות מעלה הבדלים
ברורים מאליהם בגישה לדמות, לאור ולצבע; ברי כי אמנים שונים ניחנים בראייה שונה,
בתפישה חזותית שונה וכן בשאיפות שונות. בזה שובר צילום הדיוקנאות המודרניים את
הפורטרט הקלאסי שבו פני האדם הם נושא התמונה, המעבירים מצב רוח, או מלמדים על
עיסוקו וכדומה.
האמנות החזותית תופשת בימינו מקום מרכזי. בעולם כולו מניבים כלים טכניים חדשניים
ויכולות מתקדמות תצלומים יוצאי דופן. עבודות אלו חוקרות לעתים קרובות מופעים של רגש אנושי, כגון שמחה או עצבות, ובכך משמרת הן את המסורת והן את ערכי האמנות.
"אילו יכולתי לספר את הסיפור במלים לא הייתי צריך לסחוב עמי מצלמה"
לואיס האין
נוצר:
31/01/2009 22:45:00
גרסה להדפסה |
שלח לחבר |