מוריאל אלון - "תמיד רציתי להיות ילדה -נסיכה". כך טוענת מוריאל אלון תושבת מושב מזור. בימים אלה היא מציגה תערוכה של ליצנים ודמויות מעולם הפנטזיה במוזיאון בתל אביב. עבורה זו סגירת מעגל וחגיגה של החיים לאב שניצל בשואה ורק לפני זמן קצר, סיפר לה על אהבתו לליצנים.
האם הגשמת את חלומך להיות נסיכה?
"דרך היצירה שלי אני נוגעת בעולם הפנטזיה. נסיכה? לא בדיוק. עבור בעלי אני מלכה אבל זה לא תפקיד קל"... היא מוסיפה בחיוך.
היא נשואה מזה 25 שנים ואם לשלושה ילדים בוגרים. כל השנים לא הפסיקה ליצור וידעה שהאש הבוערת בעצמותיה להעביר מסר של שמחה לאנושות (בלי מרכאות), יגיע.
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא אהבה אומנות והתעסקה ביצירה כלשהיא: מציירת, כותבת, רוקמת....לפני חמש עשרה שנה התחילה ליצור דמויות של נסיכים ונסיכות, מלכים ומלכות ובעיקר- ליצנים צבעוניים מקרמיקה ומאז לא הפסיקה. "תמיד הקסימו אותי צבעים, חומרים וצורות לא קונבנציונאליות. בזמן שלמדתי, המורה העירה לי לעיתים קרובות שלא אמהר כל כך לצבוע כל דבר, אבל אני תמיד מיהרתי. "
מה משך אותך דווקא לעולם קסום זה?
"שאלתי את עצמי לא פעם במהלך השנים, מה מושך אותי לעולם הפנטזיה והגעתי למסקנה שכנראה, כבת לניצול שואה, גדלתי על סיפורים עצובים ועולם הפנטזיה שלי הביא אותי ליצירה הזאת. כולנו ילדים בנפשנו וגם אני רציתי להישאר ילדה מוקפת צעצועים ולחיות בעולם שכולו טוב. אצלי זה נשאר. עבורי היצירה זה משחק, תחביב ומקצוע. אני מבלה שעות על גבי שעות בסטודיו שלי בבית."
נולדת בצרפת, איך בעצם הגעת לפה?
"נולדתי לזוג
הורים יהודים שחיו בצרפת. אבא היה אדם פגוע רגשית בגלל מה שעבר בשואה. אחרי שהצליח לברוח, הצטרף לפרטיזנים ובסופו של דבר ברח לאיטליה וצרפת שם פגש את אימי. הוא סיפר לנו שנים את הסיפורים והחוויות הקשות שחווה. אחד ממשחקי הילדות שלי היה להתחבא מהגרמנים שאולי יבואו... בשלב מסוים, בשנות ה70 עלינו לארץ וגרנו תקופה קצרה בתל אביב, אבל הניסיון לא הצליח יפה. המשפחה חזרה לצרפת ושם הם גרים עד היום. אני לעומת זאת, התאהבתי בישראל ובגיל 18 וחצי הגעתי והתגייסתי לצבא".
שבע שנים מאוחר יותר פגשה את רן מי שלימים הפך לבעלה ואבי שלושת ילדיה. במהלך השנים יצרה והתפתחה ומתוך הכאב העצום שביצירה הצליחה להביע את עצמה ולהנציח את שמחת החיים והאופטימיות שבה למרות שהרקע הקשה ממנו באה.
איך הכל התחיל...
אביה נולד באודסה ובילדותו אהב מאוד ללכת עם משפחתו לקרקס. דמויות הליצנים הקסימו אותו יותר מכל ואולי בחשאי טיפח חלומות על
קריירה באור הזרקורים. ואז באה השואה וטרפה את החיים. בתקופה בה נותרו רעבים, החפץ האחרון שמכרו היה זוג כריות ועליהם רקומים ליצנים שרקמה עבורו אימו. הוא ברח ונותר בחיים בנס אחרי שכל משפחתו נספתה והצטרף לפרטיזנים ביערות. במסגרת נדודיו הגיע לכפר נידח ושם ביקש מאיכרה גויה קצת אוכל. היא הזמינה אותו להיכנס ושם בביתה, ראה את שתי הכריות מבית אימא.....כמעט חמישים שנה מאוחר יותר כשראה את מוריאל בתו מפסלת ליצנים, סיפר לה בדמעות את הסיפור האישי ואת אהבתו הכמוסה לדמות שמייצגת יותר מכל את החיבור בין שמחה ועצב בחיים.