האישה - פעם והיום

יחסי נשים-גברים הנו נושא מאוד משמעותי בתפקוד היומיומי, בכל אחד מתחומי החיים.

מאז ומתמיד, נהוגים היו "כללים" שהתייחסו לאותם יחסים, ובשנים האחרונות, קיבל הנושא משמעות רבה עוד יותר, בשל השינויים הדרמטיים שחלו בתחום זה.

עד לשנות ה- 60, כללי ההתנהגות בין גברים לנשים באו לידי ביטוי בפן החברתי, משום שזה היה למעשה הפן היחידי בו נשים וגברים באו במגע.
המבוגרים יותר בנינו זוכרים בוודאי את אותם גינונים של התקופה הזו. הנשים היו עדינות, נחבאות אל הכלים ולמעשה לא נתנו לדעותיהם ותחושותיהם ביטוי רב, בוודאי שלא בפומבי. הגברים מאידך היו השולטים בחברה, ובכלל זה באירועים חברתיים, בשיחה וכד'. מבנה יחסים זה גרר עמו גינונים של הגברים כלפי הנשים, ובכלל זה, נישוק כף ידה של האישה, הסרת הכובע בפניה וכד'.
השינוי החברתי החל בשנות ה- 60 בארה"ב, כאשר מהפכת המינים החלה. בשלב זה החל להשתנות מעמד האישה, דבר אשר קיבל דגש חזק עוד יותר בשנות ה- 70, במהלך המהפכה
הפמיניסטית. תופעות אלה החלו, אולי כמו רוב התופעות, בארה"ב, אולם חדרו עם הזמן למדינות השונות ברחבי העולם.

מהפכת המינים הכניסה את הנשים למעגל העבודה ולעמדות של כוח.
הנשים חדלו לתפקד רק על תקן של אמהות, רעיות ועקרות בית, והחלו להתערות בעולם החיצוני, והביעו דעתן והפגינו כוח בנושאים חברתיים, פוליטיים וציבוריים. בשלב זה, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שתחדורנה גם למעגל העבודה. ואכן, לא ארך זמן רב עד שהנשים יצאו מהבית והחזיקו בעבודה מחוץ לבית.

רוב הנשים החלו את דרכן כשכירות ברמות נמוכות ושימשו כמזכירות, זבניות וטלפניות. השינוי החברתי אכן היה ניכר, אולם אופי המשרות בהן החזיקו הנשים בתקופה זו גרמו לגברים להמשיך ולהדגיש את עליונותם, דבר שבא לידי ביטוי גם בסביבת העבודה וגם בחיים החברתיים.
למעשה אז, עדיין לא ניכר שוני ביחסי נשים-גברים בחברה ובעסקים. בכל אחת מן הסביבות הגברים עדיין היו ה"עליונים" וכתוצאה מכך התייחסו אל הנשים תוך אותם גינונים.
השינוי המהותי חל בשנות ה- 80, כאשר נשים החלו לתפוש להן עמדות של כוח במגזר העסקי. כניסתן של נשים לתפקידים בכירים, הייתה למעשה זו אשר הציבה גבולות חדשים ושינתה את כל מערך יחסי נשים-גברים שהיה נהוג עד אז.
שינוי זה במעמדן של הנשים הביא לכך שכבר לא היה מקום לגבר המנשק את יד האישה, וזו רק דוגמא אחת קטנה.

חשוב להבין כי שינוי חברתי זה יצר השלכות בשני פנים. האחד - תחושת החיזוק של הנשים. הן נלחמו (ועדיין נלחמות) על זכויות שוות, כל זאת תוך כדי הוכחות אמיתיות שהן מסוגלות לבצע כל עבודה אותה מבצע גבר. אם עד אז הכרנו נשים עדינות, נחבאות אל הכלים ומסתתרות מאחורי כתפיו הרחבות של הגבר, הרי לא עוד. הנשים פיתחו לעצמן עמדות כוח, ויצאו למלחמה בכל עוז.
במקביל, הגברים שמנגד נאלצו לפתע להתמודד עם מצב חדש, שקשה היה להם לקבל. כעת הם כבר אינם השולטים בנשים, ועליהם להתרגל למצב לא רק של עבודה בסביבה בה עובדות גם נשים, אלא אף להיות מוכנים להתמודד עם מצב שהבוס הוא ממין נקבה.
הנוהגים ודפוסי ההתנהגות, באים לאפשר התמודדות נוחה וקלה יותר עם כל אותם מצבים, וההפרדה בין התחום החברתי לבין זה העסקי, באה להציב את גבולות המותר והטאבו בכל אחד מהתחומים, כל זאת בכדי לאפשר יחסים תקינים ופוריים בין שני המינים.
הדבר החשוב והבסיס ביותר ביחסי נשים-גברים הוא ההבנה שיש הבדל בין המינים. גם אם קבוצות פמיניסטיות מנסות להוכיח אחרת, הרי שמחקרים מוכחים מעלים כי קיים הבדל, והוא בא לידי ביטוי בתפישות, בעמדות, באופן גישה למצבים ועוד.
הבנה זו מנטרלת מראש חלק מהבעיות. ברגע שאישה תדע ותאמין כי הגבר שמולה חושב אחרת או מדבר אחרת בראש ובראשונה בשל היותו גבר, היא תחסוך לעצמה עלבון אישי, כעסים וחוסר הבנות.
להלן כמה דוגמאות להבדלים בין המינים ולהבדלים בין פעם להיום:

היכרות

פעם
התחום החברתי והעסקי הם היינו הך, בשל העדר נוכחות של נשים בעסקים בשלב המוקדם, ולאחר מכן, היותן שכירות בעמדות נמוכות מאוד, כאלה אשר למעשה לא קיימו מגע עסקי עם מעגל הגברים.
ההיכרות הייתה נערכת תמיד ביוזמת הגבר. היא הייתה מוצגת בפניו, ומרגע זה הוא היה האחראי על עריכת ההיכרות. הוא הציג את עצמו, קד קלות, הסיר את כובעו בפני האישה ונשק לכף ידה. האישה בדרך כלל הייתה מגיבה בחיוך ובעיניים מורכנות. לא היה קשר עין, משום שאישה המישירה מבטה לעיני הגבר נחשב באותם ימים למעשה נועז, שאין לו מקום בקרב נשים מהוגנות .
כמו כן, הגבר היה קם עם כניסתה של האישה לחדר, ובתקופות מסוימות, אף קד קלות כלפיה, אפילו אם לא הוצגה בפניו באופן אישי וישיר.
לחיצות ידיים היו מקובלות רק בין גברים, וכמעט לעולם לא נעשו בין גבר לבין אישה לא נשואה. ההיכרות התבצעה למעשה רק ע"י קידה קלה, גם מצד האישה (קידה קטנה ואיטית מזו של הגבר, רק כמחוות שלום).
למעשה, ההיכרות יישמה אף היא את הלך הרוח של אותם ימים, כאשר הגבר חש עליונות על האישה, ואף הפגין אותה. הנשים שמרו על עמדה נחותה יותר של כניעות וענווה בפני הגבר.

היום

בפן החברתי: ברוב המקרים, האישה עדיין תהיה זו המוצגת בפני הגבר, אולם לחיצת היד יכולה להיות ביוזמת כל אחד מהצדדים. עם זאת, במדינות מסוימות, עדיין הגבר יהיה זה אשר יציע ידו ראשון, ומאידך, ישנן מדינות בהן הגבר לעולם לא יושיט ידו לאישה, אלא יחכה עד שהיא תהיה היוזמת ללחיצת היד.
באופן כללי, ההיכרות הפה למהלך שוויוני. ישנו קשר עין. לגיטימי (ורצוי) שלחיצת היד תיעשה באופן שוויוני, כולל קשר עין יציב. אין יותר "עליון" ו"נחות".
הגבר כבר אינו מסיר את הכובע (הוא גם אינו חובש אותו יותר) וברוב המקרים גם אינו מנשק את ידי האישה. פה ושם, עדיין נתקל בגברים עם גינונים משכבר הימים, שיתעקשו גם על נשיקת כף היד, אולם בעקרון, הנוהג הזה פס מן העולם, אולם אין בו משום נזק.

בפן העסקי: כאמור, אין התייחסות לנושא המינים, והכל מושפע ונקבע רק עפ"י העמדה, הבכירות והוותק.
בכלל זה, כללי הצגת האנשים וההיכרות, מוכתבים אף הם על פי אותם קריטריונים עסקיים. העובד הזוטר יוצג בפני העובד הבכיר ממנו, ולחיצת היד תהיה אך ורק ביוזמתו של הבכיר מבין השניים. נוהג זה אינו משתנה לפי המינים השונים.
לנשיקות מכל סוג שהוא, כולל נישוק כף היד אין אף פעם מקום בפן העסקי וזה ייחשב תמיד לחציית גבולות ולהתנהגות בלתי עסקית בעליל.



לבוש

פעם
האישה הייתה לבושה בדרך כלל בשמלות ארוכות ובעלות שכבות בד, גם בחיי היום יום השוטפים. הלבוש היה צנוע, מוקפד ולא כל כך פרקטי ונוח. באירועים חברתיים, נשים הקפידו על כפפות (או כפי שכונו אז-כסיות), כובע ושמשיה, שלמעשה היו חלק בלתי נפרד מהמלתחה היומיומית.
גם הבגדים שיקפו למעשה את הלך הרוח של אותה החברה באותם הימים. הנשים היו עדינות, נשיות, אך עם זאת צנועות, ענוות ולא בולטות.
השינוי בלבוש היה באירועים חברתיים, מסיבות ונשפים למיניהם, שאז הנשים היו מותרות בלבישת שמלות נשיות, אלגנטיות ואף חושפניות יותר. השוני בין שתי צורות הלבוש היה משמעותי, על אף שגם בשעות הערב, עדיין היו נהוגים הכסיות, הכובע ושאר האביזרים הנלווים.
היום

בחברה - המלתחה מגוונת מאוד, וכל אישה יכולה להתלבש באופן שייחד אותה וידגיש את אופייה. בכלל זה, ישנו הלבוש האלגנטי, הקלאסי, הסקסי, הספורטיבי וכד'. כל אישה יכולה למצוא את הסגנון ההולם אותה. ישנה מתירנות רבה, ואין כבילה לסגנון מסוים. כמובן שמצפים מהנשים להתאים את סגנון הלבוש לאירוע ולסביבה. יש לגלות רגישות ולהתחשב באופי האירוע, במטרתו ובנוכחים בו. לבוש הולם מעיד על כבוד עצמי כמו גם על כבוד לסביבה. יתרה על כן, אדם לא ירגיש בנוח כשהוא לבוש בצורה חריגה שאינה הולמת את האירוע.

בעסקים - עדיין יש מגוון רב של סגנונות לבוש, אולם כאן כבר קיימות מגבלות שמטרתן לשמור על סגנון לבוש בעל אופי מקצועי, שמכבד את העובדת ואת האנשים אתם היא באה במגע במעגל העבודה. הלבוש משתנה בין התפקידים והעמדות השונים. לבוש שהולם מזכירה בהחלט יהיה בלתי מקובל אצל מנהלת או בעל דרג בכיר כלשהו. הקווים המשותפים יהיו הקפדה על לבוש שמרני יותר, שבו אין מקום למחשופים וללבוש מיני וסקסי. כמובן שעדיין מותר לאישה להיות אישה, והלבוש לא צריך לגרוע מנשיותה, אבל אסור שזה יהיה מוקד תשומת הלב. כך היא מאבדת מהליטוש העסקי שלה וגורמת שבמקום שיקשיבו לה - יסתכלו עליה.
מקובל לבחור בגדים בצבעים סולידיים ובגזרות קלאסיות. לגופיות, חולצות נטולות שרוולים, חצאיות מיני ומכנסיים קצרים אין מקום בסביבת העבודה. זה לא מכבד את העובדת ובוודאי שלא את הארגון שבו היא עובדת, עמיתיה לעבודה והלקוחות אתם היא נפגשת.

*** הכתבה פורסמה באתר :http://www.tll.co.il