תנו צ'אנס לנימוס

יום חמישי האחרון, עשר בבוקר, נשמעת צפירה. יום השואה מתחיל. כל המכוניות נעצרות, הנהגים יוצאים החוצה ונעמדים דום. שקט, אף אחד לא מצפצף, לא ממהר, לא צועק. הסתכלתי על המראה המרגש הזה ושאלתי את עצמי איפה בעולם יש עוד מדינה כזאת, שמתאחדת כולה כדי להתאבל ולכאוב יחד את המחיר בנפש שגובה המלחמה על קיומה? לרגע קט, באמצע הכביש הסואן והרועש כל-כך בדרך כלל, ראיתי את הפנים היפות ביותר שלנו. רגע אחד מאוחר יותר, הרים שוב הישראלי גס הרוח את ראשו המכוער ומחק בחדות את העדינות והחמלה שנגלו לפני זה מכבר. לרגל יום העצמאות ויום ההולדת ה-60 למדינתנו, החלטתי לדבר על עקב אכילס של החברה הישראלית: חוסר הנימוס המשווע.


מדינת ישראל היא מדינה של מיזוג גלויות; עם שמורכב מעליות רבות, ממדינות שונות, מתרבויות מגוונות ומשלל מנהגים. דור המייסדים שלנו ביקש לבנות כאן חברה דמוקרטית מערבית, מתקדמת, ערכית וצודקת ככל האפשר. יחסית לתנאים ששררו אז, הם הצליחו במידה מפתיעה, אך מאז, אנו עדים לנסיגה מתמדת ולכרסום ממאיר בערכים ההומאניים, בשאיפה לנאורות ובערכה של הדמוקרטיה. חלומם של דור הנפילים הצליח במידה מוגבלת בלבד. במהלך 60 שנה הצלחנו להקים ולהרכיב מדינה שאנו גאים בה מבחינה כלכלית, תרבותית, ביטחונית ובעיקר אנושית - הרי אין תחום שאין לנו בו נציגים מרשימים, המושכים תשומת לב עולמית. ועם זאת, ובעיקר מבחינה אנושית, אנחנו לוקים בקיבעון.

החוצפה וה"דוגריות" : "האורים והתומים" של הישראליות הטיפוסית
מדינה מפותחת מאופיינת ברמת חיים גבוהה, ברמת השכלה גבוהה וברמה טכנולוגית גבוהה. כבישים, מופעי תרבות ואומנות, ספורט, שירותים מוניציפאליים, חינוך ושאר תשתיות מפותחות הן חלק ממנת חלקם של תושבי המדינות המפותחות. במשך 60 שנות קיומה של מדינת ישראל - זמן קצר יחסית - היא הצליחה להגיע להישגים ולעמוד בכל אותם קריטריונים שמאפיינים מדינה מפותחת, אולם נכשלה כשלון חרוץ בפיתוח נימוס אלמנטרי. תחת זאת, אימצה ישראל שתי תכונות דומיננטיות, שבשיאן הן חוסר נימוס במירעו.
החוצפה וה"דוגריות" (ישירות בוטה) הן "האורים והתומים" של הישראליות הטיפוסית.
חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות ולוותק. במצבים קיצוניים, החוצפה אינה מלווה רק בחוסר נימוס, אלא גם בגסות רוח ובפגיעה בזולת. להדגשת השלילה שבחוצפה משמשים הביטויים "חוצפה ממדרגה ראשונה" ו"חוצפה שאין כדוגמתה". במשמעותה הבסיסית בעברית, למילה "חוצפה" קונוטציה שלילית, לתיאור חציית גבולות ההתנהגות המקובלת ללא בושה. המילה "חוצפה" הגיעה מהעברית ליידיש, ומשם לאנגלית (Chutzpah‏).

הבוטות הישראלית באה לידי ביטוי בשאילת שאלות מרובות שפולשות לפרטיות היחיד, מתן תשובות לשאלות שהופנו לאדם אחר או פרץ דיבור שקוטע את דבריו של שותף לשיחה. התנהלות זו מכונה בפי הישראלים "דוגרי", דהיינו התנהגות ישירה, נטולת צביעות וחסרת התחסדות. התפיסה הרווחת היא, כי "לדבר דוגרי" משמעו לומר את האמת לאמיתה – בלי דיפלומטיה או "התייפייפות". אולם כאשר הישירות גובה מחיר של פגיעה בזולת – בין אם בחדירה לפרטיותו או בהתייחסות בלתי נאותה לדבריו – סימן שחצתה את גבולות הטעם הטוב והפכה מכנות לגסות רוח. לצערי, חציית הגבולות הזו הפכה לסימן ההיכר של הישראלים בעולם, ולא משנה אם הם תיירים בתורכיה או נציגים דיפלומטיים בכירים.

נימוס : דרכו של העולם להתמודד בכבוד עם קונפליקטים
נישאר לרגע בדוגמא הקודמת ונסיט את המבט אל בני תרבויות אחרות. לא נמצא עימותים קולניים בבאזאר עם תיירים אירופאים, לא נשמע דיאלוג מקוטע וחסר כבוד לדברי האחר בשום פרלמנט בעולם. ואין ספק שתרבות חוסר הסבלנות המתנהלת בחלונות הגבוהים שלנו מחלחלת מטה – הרי אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו איזובי הקיר ?

ישנם הרבה מיתוסים על נימוס – בפוליטיקה ובחיים בכלל. יש החושבים שהנימוס הופך אותך לרכרוכי או לסנוב, ויש שחושבים שהנימוס הוא נוהג צבוע ומלאכותי שמונע ממך להתנהג בטבעיות. יש גם החושבים שההתעסקות בנימוסים היא דבר מסובך שגוזל זמן רב ויקר. אף אחד מהמיתוסים הנ"ל אינו נכון.

אפשר להיות מנומס, אך גם חזק וסמכותי. אין צורך להיות מרושע בכדי לשדר נחישות (וכבר ידעו מנהיגינו לומר בהזדמנויות מסוימות: "ברגישות ובנחישות" – אולם איכשהו נשכחה קריאה חד-פעמית זו בתהום הנשייה). למעשה, מי שפועל מתוך עמדה של פחד ולכן של כוחנות, בדרך כלל יהיה פחות חזק מזה אשר פועל ומונע מתוך כבוד לזולתו.
גם תפיסת הנימוסים כסנוביות מוטעית מיסודה. יתכן כי ישנם אנשים המשתמשים בנימוס ובאטיקט בכדי ליצור לעצמם תחושת עליונות על האחרים. אלה גם ישפטו את התנהגות האחרים ומבקרים אותה. כמובן שזו אינה מהות הנימוס והתנשאות היא "נימוס רע". אדם בעל נימוסים טובים, נעזר בנימוס בכדי לתת לסובבים אותו הרגשה נוחה ונעימה והוא עושה זאת בצורה טבעית לחלוטין. הנימוס אינו התנהגות מלאכותית ואינו מתיימר לשנות את האדם. אין צורך לשנות את מבנה האישיות בכדי להיות אדם מנומס. אפשר עדיין לספר בדיחות ולצחוק מבלי לפגוע באנשים, ליהנות מהחיים תוך התחשבות באחרים, להיות ישרים וכנים מבלי להיות מרושעים ופוגעים.
האם לוקח יותר זמן לפעול מתוך נימוס ? התשובה היא לא ! תהליך הכרת הנימוס ולמידת האטיקט עשוי לקחת זמן, בדיוק כמו כל תהליך של שינוי התנהגותי אחר, אולם לאחר מכן, הוא הופך להיות טבע שני שלך וחוסך לך זמן על התנצלויות בפני אנשים שפגעת בהם, תיקון טעויות עסקיות שעשית (כשלא הכרת את הנוהגים הראויים) ורכישת קשרים - בארץ ובעולם - שהיו יכולים כבר להתהוות, לולא נהגת בחוצפה וב"דוגריות".

לאחר שמכירים את הנימוס ואת הנוהגים, וכן את ההיגיון העומד מאחוריהם, רואים עד כמה הכל פשוט. הנוהגים וכללי הנימוס פשוטים וקלים ליישום ומשחררים אותך מאי הנוחות ומאי הוודאות שמלווים אותך בהתמודדות עם סיטואציות העלולות לפגוע בסובבים או שמסכנות את שמך הטוב. הנימוס והאטיקט דורשים השקעה קטנה ונותנים "תשואה" מאוד גבוהה.

לכבוד יום הולדתנו ה – 60, בואו נלמד דרך ארץ
נימוסים והליכות מהווים מערכת של ציפיות להתנהגות חברתית המפרטת נורמות התנהגותיות מקובלות. להיות בעל נימוסים טובים דורש להבין את הרגשות של השני, להכיר ולקבל את השוני בינו לבינך וגם להתחשב בו ולהתאפק. להיות מנומס פירושו להכיר חוקים חברתיים לא כתובים. חוקים אלו דורשים כל הזמן הפעלה של שיקול דעת ומחשבה, התאמה מתמדת לזמן ולנסיבות.

סוג שני של חוקים הם הנוהגים, שאותם כאמור קל יותר ללמוד, משום שהם קבועים פחות או יותר ויש הגיון מאחוריהם. אסופת נוהגים, אשר קיבלה אישוש חברתי מסורתי, נקראת אטיקט.
אטיקט בבסיסו מגביל את הדרך שבה אנשים מתקשרים זה עם זה, הם מתבקשים להפגין כבוד לאחרים על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות בחברה. כך למשל, כללי אטיקט מערבי מודרני מכתיבים לנו לברך חברים ומכרים בצורה לבבית ומכובדת, להימנע מהשמעת עלבונות או משאילת שאלות חטטניות, לארח באופן מתחשב ונדיב, להתלבש באופן התואם לאירוע שבו אנו נוכחים, לתרום לשיחות שבהן אנו משתתפים מבלי להשתלט על השיחה, להציע כסא לישיבה או יד תומכת למי שזקוק לעזרה, לאכול בשקט, להימנע מלהפריע לסובבים במוזיקה רועשת או ברעשים מיותרים אחרים, לציית לכללי התנהגות מקובלים בחוג מסוים מרגע שהתקבלנו אליו, להופיע בדייקנות לפגישות, לנחם אבלים ולהגיב במהירות להזמנות.


בכל המדינות הנאורות מלמדים נימוס ונוהג, סובלנות ואזרחות טובה מגן הילדים. רק בארצנו, שבה נחוץ חומר הלימוד הזה יותר מבכל מקום אחר, מאמינים שאין צורך או טוענים שאין תקציב, ובכל מקרה מוותרים על ההכרח הזה.

חוסר הנימוס שלנו הוא בעוכרנו, מקל בגלגלינו, קוץ באלייתינו.

לקראת יום ההולדת ה-60 שלנו, חגיגות העצמאות שעל פי רוב משחררות את הישראליות הטיפוסית מכל מעצוריה המעטים ממילא, אני מבקשת להקדיש מחשבה לתחום המוזנח והחשוב הזה שנקרא נימוס. עם הגיענו לגיל בינה, מן הראוי שנדע גם אנחנו – כמו כל האומות הנאורות – דרך ארץ מהי.
בואו נפרגן לעצמנו את המתנה הזאת.


יום עצמאות שמח ומנומס לכל עם ישראל !


*** הכתבה פורסמה באתר :http://www.tll.co.il