עיתונאי- פטור אותנו מסיפורי עטים נובעים וציוריה של גב' אולמרט.

א. מבוא

על כוחה של העיתונאות ככלב שמירה דובר לא אחת. מדובר על החלק בעיתונאות העוסק במתיחת ביקורת ציבורית ולא בדיווח חדשותי או בפרשנות. מתיחת הביקורת הינו מנגנון חשוב בחברה דמוקרטית. הוא מביא לידיעת הקוראים את זווית הראייה של הכותב ויוצר, או שאינו יוצר, תגובת שרשרת.
מאידך, יתכן מצב בו עיתונאי ינצל את מעמדו על מנת לפרסם דברי ביקורת במטרה להזיק לפלוני. מדי פעם נוצרת גם ידיעה חדשותית או רכילותית שחודרת יותר מדי (לדעתם של חלק מהקוראים) לתחומו הפרטי של איש ציבור. זכור לנו השיר המייצג של אריק איינשטיין "עיתונאי קטן שלי".
מיהו הגורם שיקבע את הגבולות לכתבה ביקורתית של עיתונאי. האם עצם היותו עיתונאי מסמיכה אותו לדבר בשם הציבור ולגונן על "זכות הציבור לדעת"? היש מעליו גוף ביקורתי שעליו לתת בפניו דין וחשבון. משהו מקביל למוסד מבקר המדינה? אנו יודעים על קיומם של עורכי עיתון ובתי משפט. את העורך מדריכים הצורך ליצור סנסציות על מנת למכור והחשש מפני תביעת דיבה. ישנם גם עיתונאים שאין מעליהם עורך – כיוון שהם נחשבים לבעלי מוניטין גבוה ומוליכי דעת קהל. כך שאת השיקול של רווח והפסד עושה בפועל - העיתונאי עצמו.
גם כאשר העורך מתפקד, ישנה הערכה כי ברוב המקרים כוחו של העיתון רב יותר מכוחו של נשוא הכתבה. לעיתים גם מעריכים כי ל"קורבן" לא משתלם לתבוע. זה עולה ממון וזמן. וכאשר נקבע פסק הדין (נניח שעל העיתון לפצות את הקורבן, או לפרסם מודעת הבהרה), הנזק כבר קרה ואיש אינו זוכר במה מדובר. מעניין אותי לדעת למשל האם מישהו מדרג את העיתונאים לפי מספר הכתבות בהן הוגשה תביעת דיבה וכיצד היא נגמרה.
ב. הכתבה
המבוא הארוך ניצב לפני תגובתי לעיתונאי ידוע, בעל טור קבוע ואתר באינטרנט,
שמפרסם מדי פעם כתבות תחקיר על אישי ציבור. להלן העיתונאי.
לאחרונה, פרסם אותו עיתונאי יותר מכתבה אחת על מ"מ ראש הממשלה, אהוד
אולמרט. בכתבה האחרונה טוען העיתונאי כי אהוד אולמרט קיבל, לכאורה, שוחד
מאישים בכירים בישראל בצורת מתנות: עטים נובעים ורכישת ציורים מאשתו של
ממלא המקום – במחיר מוגזם. בכתבה נמסר כי מידע מודיעיני על כך הועבר (לא נאמר על ידי מי) למבקר המדינה ולרשויות המס.
ג. התגובה
לעניות דעתי, ברור לחלוטין שהעיתונאי מגלה שקידה מרובה לאסוף ולתעד את כל "הדברים הלא תקינים", כביכול, שאולמרט מסוגל לבצע. גם התזמון איננו מקרי. אולמרט מועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגת "קדימה". מפלגה זו זוכה לרוב בסקרים. אם יצליח העיתונאי להביא לידיעת הציבור על אירועים לא תקינים בהם חטא אולמרט יתכן ויגרום לפתיחת חקירה שיתכן ויצור תהליך של ירידה במספר המנדטים של "קדימה". המשמעות: האדרה ותהילה למוניטין של העיתונאי והעלאת משקלו הסגולי בתחום העיתונאי (העלאת משקל סגולי פירושה יותר הכנסות). כאזרח אני יכול לחשוב גם על סיבה כזו כמניע לפרסום הכתבה.
נראה לי כי המועמד היחיד לראשות הממשלה, המקובל על העיתונאי, הוא אברהם פורז שטרם נודע האם קיבל מתנות. טרם נודע - תקף לדקות אלה.
כל מי שנמצא בקשר יומיומי עם אנשי עסק וסתם אנשים בעלי מעה בכיסם, וכל חייו מצויים במעבר בין משרה ציבורית אחת לאחרת יודע, אם אינו מתחסד, שנהוג
לתת מתנות מסוג עטים נובעים ומחדדים אלקטרוניים ומחשבי שולחן קטנים ומשמיעי מוזיקה, ואלף ואחד צעצועים שנועדו לשמח את המקבל וליצור אצלו תחושה נוחה. כדי להחזיר ולתעד ולהדוף מתנות אלו צריך להקים מנגנון שלם.
אני ממלא תפקיד במוסד ציבורי ובמגירותיי נערמות, מבלי שנפתחו אי פעם, לא
מעט קופסאות ובהם כל מיני מתנות, שחלקן הגיעו עם שליח וחלקן נמסרו ביד
וחלקן הגיע בדואר. אחת לכמה שנים אני מחלק מתנות אלה לכל מיני אנשים
שפוקדים את משרדי. כדי לפנות מקום לבאות בתור. והן מגיעות. כל מי שיושב ליד
שולחן כתיבה של מקבל החלטות יודע מכך.
לו ידעתי שאדם יקר לי חובב טיסנים, הייתי מביא לו טיסן מיוחד ולא משקולת לניירות. הרי הסיבה למתן הטיסן יכולה גם להיות, שומו שמיים, על מנת להביע הוקרה לגישתו ורצינותו ולא רק במטרה לשחד ולקרוץ בעין. ואשר לרכישת התמונות מאשתו של אולמרט במחיר מופרז. המושג מחיר מופרז הוא מאד יחסי. לו הגב' אולמרט הייתה אישה אנונימית יתכן שערך ציוריה היה נאמד בסכום נמוך. ברגע שאילו ציוריה של אשת מ"מ ראש הממשלה, או אשת ראש עיריית ירושלים, המחיר מאמיר. שאלו כל מומחה למכירה של יצירות אמנות. זה כמו לקנות את המסרק בו (כך אומרים) הסתרק אלביס פרסלי. לתואר של הבעל יש תג מחיר. אז מה היא צריכה לעשות? אולי לסרב לקבל? לומר לקונה: לא! שווי הציור הוא: רבע! לתרום לעמותה למען אבירי היושר והעיתונאות?
לדעתי, העיתונאי מאתר ומחפש אחר סנסציות כיוון שאילו מוכרות את הידיעות שהוא כותב או גורמות להאמרת המחיר של האתר שלו לפרסומות. זה דומה למי
שכותב טיזר: אדם נשך כלב על מנת למשוך את הקוראים להיכנס לאתרו או לקרוא
את הידיעה שלו.
ד. ההחמצה של העיתונאי
הקטע המצחיק הוא שלעיתים, העיתונאי לא מחדש לקורא. הקורא כבר שמע על פוליטיקאי שנחשד קבלת שירותי הובלה ללא תמורה ועל פוליטיקאית שהלינה עשרות אנשים במלון פאר ועל נסיעה בתנאים מופלאים של פוליטיקאים על חשבון של קונצרן, ועל פוליטיקאים שמסדרים ג'ובים לאנשים שהם מכירים. ולכן, מה המיוחד בעטים נובעים? זה מתחיל להישמע קטנוני.
אבל, אינני רואה את העיתונאי משרת את הציבור בנושאים חשובים אחרים. למשל, מה בדבר חקירה מתמדת בנושא סל התרופות. חלק זה נוגע להרבה אנשים או ליקיריהם. מה בדבר תאונות הדרכים ומצב התשתיות בכבישים? מה בדבר זיהום
האוויר? מה בדבר תפקוד המשטרה בנושאי פריצה לבתים פרטיים וגניבת מכוניות.
מה בקשר לתנאים הקשים של עובדים סוציאליים? למשכורות המעוכבות של
עובדי רשויות שלעיתים אינן ניתנות להם במשך חודשים רבים למרות חוק מפורש בנושא. לכל אחד מנושאים אלה ישנו שר ממונה שאיננו מבצע עד תום את תפקידו.
אדוני העיתונאי, אם אמנם הנך ממונה (מטעם עצמך) כנציג הציבור, עליך לעשות אם כך את עבודתך נאמנה. רשום לפניך את האג'נדה הנ"ל. כל אחד מסעיפיה מעניין מאד אנשים רבים. חקור בנושא, מסור מידע למבקר המדינה. גרום לכך שהמצב האנורמאלי ישתנה לטובה. ופטור אותנו מסיפורי עטים נובעים וציוריה של גב' אולמרט. אתה מחטיא את המטרה בגדול!