כבוד הנשיאה, השופטת דורית בייניש

במבט האישי שלי - אזרח הצופה על המינוי של השופטת דורית בייניש לנשיאת בית המשפט העליון יש שלושה רכיבים (תופעה ידועה היא – החלוקה לשלושה חלקים): הערכה, תלישות, תקווה.


א. אני מעריך אנשים מוכשרים בתפקידם. מבט על הקריירה שלה מוכיח זאת בנקל.
השופטת בייניש עוסקת במשפטים משנת 1966. אז סיימה את התואר הראשון שלה,
ולא הסתפקה רק בו. הקריירה שלה נעה מלכתחילה במסלול הציבורי. היא החלה
בפרקליטות המדינה, מחוז ירושלים, וסיימה בפסגת הפירמידה: פרקליטת המדינה. פרקליטת המדינה היא ראש התביעה הכללית. וככזו, היא אמורה לייעץ ולייצג גם את רשויות המדינה.
בתפקידה, ניהלה בייניש שני תחומים עיקריים: ייעוץ משפטי לרשויות השלטון, והחלטות עקרוניות משפטיות בקביעת סדר עדיפות של התביעה הכללית: את מי חוקרים, מה נחשב לראיות מוצקות? נגד מי מגישים תביעה ומהי רמת העונש הנדרשת. כיוון שהתביעה הכללית עוסקת בדרך כלל באישים ידועים ובאירועים המדוברים בשיח התקשורתי הציבורי – ניתן לומר שהיא הייתה תמיד בעין הסערה. הייתה וצלחה את הסערה בהצלחה סבירה.
השורה התחתונה של פרקליטת המדינה היא לשקלל את העברות הנמסרות לעיונה מול ידיעתה את החוק והמזג השיפוטי של השופטים שידונו בהמלצותיה.
היא לא צריכה להיות בהרמוניה עם השופטים. הם אמורים להיות אובייקטיבים. אולם, כתב התביעה והראיות צריכים להיות ברמה נאותה ומוקפדת ועם סיכוי סביר
לזכייה במשפט. הסיכום בתחום זה - היה חיובי.
בשנת 1995, עברה דורית בייניש את המתרס כשמונתה לשופטת בבית המשפט
העליון. גם כאן, הייתה צריכה להוכיח את יכולתה בקרב הקבוצה המצומצמת והחשובה הזו: שופטי בית המשפט העליון. ניכר שהיא מעורה בהם היטב.
ידע, כישרון, חוט שדרה ונחישות – יש לה. מקבץ נכבד של תכונות חשובות. כעת, השאלה היא האם תכונות אלה יגרמו לתפנית חיובית בבית המשפט העליון. לסינרגיה שתפזר חלק מהעננים המפרידים היום בין האזרח לשופטים.

ב. שלושה תחומים יוצרים אצלי תחושה של תלישות, או חוסר הלימות, בכל מה שקשור לשופטי בית המשפט העליון.
ראשית, השופטת דורית בייניש לא נבחרה להיות נשיאה. היא איננה נשיאה בזכות כישוריה, הגוברים על אחרים. אלא משום שהיא הבכירה מעמיתיה על כס השיפוט. שיטת ה- SENIORITY (שיטת הוותק) היא שהעניקה לה אוטומטית את התואר: נשיאה. האם היינו מקבלים מושג כזה, פרט מאשר לצורכי כבוד, בתחומים אחרים? מסופקני. נשיא בית המשפט העליון אמור להנהיג את עמיתיו, לקבוע מדיניות וחזון משפטי למערכת המשפטית, ולמדינה. זה לבטח לא תואר של כבוד.
שנית, שופט בבית המשפט העליון עוסק בעבודה חשובה ואינטנסיבית. הוא חייב לשקול ולכלכל היטב את פסיקתו והמשפטים שהוא משתמש לנימוק החלטתו. אך רוב השופטים במדינה, מגיעים לבית המשפט העליון במיטב שנותיהם. כאשר אזרחים אחרים במדינה, פורשים לגמלאות. כאשר עובדים רבים מגלים כי מקום העבודה שלהם חדל להתעניין בתפוקתם ובניסיונם החל מגיל 55. בבית המשפט העליון מצויה אוכלוסייה חריגה. איכותה הוא חלק בלתי נפרד מגילה. השופטת בייניש מונתה לנשיאה של בית המשפט העליון בגיל 64. כעת, היא צריכה לתת את המיטב שביכולת השיפוטית שלה. אצל האזרח ברחוב, תופעה כזו יוצרת תחושה של תלישות.
תופעה נוספת היא שרוב השופטים המכהנים - רחוקים מהעם. אמנם העם מגיע
להידיין אצלם, וזוהי לרובם שעה של צרה מצוקה ומתח. אולם, אנו לא מרבים
לשמוע את השופטים המכהנים מדברים ומשוחחים עמנו ב"פריים טיים". בתקשורת.
אנו נשמע אותם רק לאחר פרישתם מכס השיפוט. אז הם נהפכים לאנשים חביבים.
בעת כהונתם – אין כמעט תקשורת עימהם. איננו זוכים לשמוע אותם מבטאים את עמדתם על נושאים שבמרכז הויכוח הציבורי. בישראל, בכל חודש נתון, ישנם
נושאים רבים המצויים במרכז הויכוח ובעין הסערה. אולם השופטים: אינם נוקטים
עמדה. האם יש להם דעה ציבורית עקרונית על ההתייחסות בפועל לזכויות אדם,
למצב תאי המעצר, לחוק הלנת שכר, לחוק שכר מינימום. רק בפסקי הדין נדע על כך.
והרי ידוע כמה כולנו מרבים לקרוא פסקי דין ארוכים. ותלישות – כבר אמרנו.
שלישית, ברכיבים הטכניים של בתי המשפט בישראל ישנם פגמים טכניים קשים שאינם מוסיפים כבוד ויקר למערכת. הליכה למשפט בהווה היא הרפתקה ארוכה ויקרה. משפטים מתמשכים במשך שנים. לעיתים 5 ו-8 שנים. התחושה היא שלא כדאי ללכת למשפט אלא למצוא לו תחליף היא תחושה שלא תעשה טוב לאמינותם
של בתי המשפט לאורך זמן. תחליף בדמות פשרה – איננה בהכרח צדק אלא לעיתים חוסר ברירה שחלק מהניצים משתמשים בה במכוון. מי שמרבה להפסיד באירועים
כאלה הוא בעיקר "האיש הקטן". אותו בוזגלו או רבינוביץ שאין לו ממון ו/או מחלקה
משפטית. המסקנה היא שחייבים לבצע רפורמה בבתי המשפט. המצב הקיים איננו
תקין בלשון המעטה. מה חושב על כך בית המשפט העליון?
פגם טכני נוסף, הוא השלב המקדים למשפט או השלב שלאחריו. בתי המעצר ובתי הסוהר. לפי המידע המגיע אלי בתקשורת, חלק גדול מהמקומות אינו ראוי. האם בית המשפט העליון מודע לכך. היש לו עמדה בנושא. הייתי מאד רוצה שהמשפט הנודע של השופט אהרון ברק: "הכל שפיט!" - יתממש.
וכאן, אני חוזר לנשיאה החדשה. האם השופטת בייניש תשנה את המצב הקיים?
האם תהיה מעורבת בנושאים שעל סדר היום הציבורי? האם תשמור על חומת הניכור, המפרידה בין הציבור לכס המשפט או תעדיף לקעקע מעט אותה? ימים יגידו.

ג. כמו בתיבת פנדורה, לאחר שיצאו כל התחלואים, לבסוף הגיחה ממנה גם התקווה. אוי, כמה שאני רוצה להיתלות בה, בתקווה. אני מתבונן ברשויות השלטון ואינני מוצא הרבה שירותים תקינים, התנהגות ישרה, רצון לשרת את האזרח. הרבה
חברי כנסת הספיקו לספר לי סיפורים שלא התממשו. הרבה ראשי ממשלות בחרתי, מכל זרם אפשרי, ואני מתקשה להצביע על אחד שהניח את דעתי. ואם כן, אזי לזמן קצר ואחר כך הוא חזר לסורו. התחושה אצלנו היא שהפוליטיקאים המנהלים את
רשויות המדינה רואים בתפקידם אמצעי לקידום עצמי ותשומת הלב ללקוח העיקרי שלהם: האזרח - מינימאלי. במצב זה, הרשות השיפוטית נראית לי כמפלט אחרון
לאחר שכל הפרות הקדושות התגלו, אחת לאחת, בחולשתן ולעיתים גם בקלונן.
העניין שלי בכישורים של הנשיאה החדשה – קיים. אולם, הוא רק אמצעי כדי להגיע למטרה העיקרית. אני רוצה לדעת שבירושלים ישנם שופטים שעושים צדק, וכדי
שצדק ייעשה, הוא חייב להיות מוצג לנו בלשון של בני אדם וחייב להיעשות
במהירות. לא במהלך של שנים ארוכות. פסקי דין צריכים להיראות סבירים. לא יתכן
ששופט א יגזור 6 חודשי שירות, ועל עבירה דומה, שופט ב יגזור 3 שנים. הבדל מהותי יוצר אצל האזרח תחושה של חוסר שוויון.
השופטת דורית בייניש מונתה לנשיאת בית המשפט העליון של ישראל. ואני רוצה לדעת האם היא תממש את התקווה שלי או שתהיה עוד מינוי אחד בשורה ארוכה.