שוש ויג ואייל מגד: ראיון מרתק עם סופר מרתק על ספר מרתק

ספרו האחרון של הסופר והמשורר אייל מגד "ארץ אשה" יצא בהוצאת ידיעות אחרונות לפני כמה חודשים. הספר מעניין דווקא בימים אלה בשל האנלוגיה שיוצר הסופר בין דמות האישה לדמותה של הארץ. הקוטביות בדמות האשה האהובה והיחס האמביוונלטי של אייל מגד לארץ ישראל שזור בספר לאורכו.


בספר אורג אייל מגד את תשתית מקורותיו. הוא מספר על בית ההורים, על הסבים והסבתות, על הדודים והדודות, ועל ידי כך הוא נוטל את הקורא למסע נדודים במחוזות ילדותו. נוסף לכך הוא נודד בארץ ובעולם כדי לרענן את זיכרונותיו שקצת היטשטשו עם השנים. הספר הוא נקודת תצפית שבה נאחז הסופר כדי לכתוב את האין עלילה שלו. בספר הזה אין עלילה קווית ואין דמוית ברורות. הסופר הכניס את דמותו הבדיונית או האוטוביוגרפית לחזית הספר והשתמש באנשים החיים סביבו כצללי הדמויות שבספר. בשעה שהוא כותב ספר, הוא אינו מציין מפורשות שזהו ספר אוטוביוגרפי אף על שיש בספר אנשים אמיתיים. ברגע שהספר יצא ממחוזותיו הוא הפך לספרם של הקוראים. כל קורא רואה בספר את מה שהוא רוצה לראות, ולכן גם האוטוביוגרפיה של אייל מגד כבר מופקעת מידיו, ולא בטוח שזוהי האוטוביוגרפיה שלו כי היא חלקית ולא מושלמת, כי היא האוטוביוגרפיה שבחר הסופר לסדר לפנינו.

אייל מגד בצעד אמיץ או בצעד לא כל כך אמיץ, הכול בעיניי המתבונן, וגם בעיניו של אייל מגד, קרב את הקורא לנימי נפשו חלק עמו את סודותיו הכמוסים. בשעה שאתה קורא את הספר אתה מוצא את עצמך באינטימיות בלתי רגילה עם האני הסופר. הספר שמכיל לא רק את תהליך גידולו של אייל אלא גם את מאפייני הכתיבה של הסופר מסביר מנין שואב מגד אייל את יצירתו. מה מוביל אותו לכתיבה? אייל מגד השאיר לנו על המפה הספרותית ספר שאי אפשר להתעלם ממנו ולא ניתן לשייכו לז'אנר האוטוביוגרפי בלבד, כי אין הוא ספר זיכרונות. זיכרונותיו של אייל לא נסתיימו. איך אמר לי בשיחתנו לקראת כתיבת המאמר, יכולתי להמשיך לכתוב ולא להפסיק עד יומי האחרון.

לתלות מילים על קולבים

1. שושנה ויג: אתה יודע תהליך הכנת הכתבה היה מורכב משלב מוקדם בו הייתי צריכה לראיין את כל בני משפחת מגד (אהרון מגד, אידה צורית ואייל מגד), לכתב העת "מאזניים" שאמור לפרסם באחד הגיליונות הקרובים כתבות על משוררים וסופרים בנושא ביוגרפיות . הטילו עלי משימה מאוד יומרנית ויצא בסופו של התהליך שרק אתה מתראיין. אתה נוטל מצידי את מלוא המחמאות על הנכונות שלך להיחשף. כשפניתי אליך שלחת אותי לקרוא את ספרך האחרון "ארץ אשה" שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, משמע הספר הזה בעבורך חשוב ביותר, האם רק בשל היותו ספר שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים? האם הספר לטעמך הוא ספר ייצוגי מבחינתך או שיש בספר "סטייה" מדרכך ככותב פרוזה?

אייל מגד: בעצם אם להיות לגמרי כן עם עצמי, כסופר, אני מחפש בסך הכול קולבים לתלות את המילים שמצטברות אצלי. אין לי איזה סדר יום כזה שאומר לי עכשיו תכתוב ביוגרפיה. אין לי תוכנית שאני יכול לפרוש תוכנית שאני אלך מראשון ראשון ואחרון אחרון. אני ידעתי שכמו תמיד, אני מחפש את הפיגומים שדרכם כותבים מבנה של מילים. וחשבתי על הדברים עצמם. הפעם לא להמציא שום עלילה. יש פה איזו סגירת מעגל עם המשוררות, כי באמת שם התחלתי, חזרה לתהליך השירה שבו אני לא תולה את המילים על קולבים שהם מומצאים.

שושנה ויג: שירה יותר ביוגרפית, אתה חוזר למקורות שלך.

אייל מגד: בהחלט מסכים עם זה. ניסיון כמו כל סופר להגיע למקומות הפנימיים המוגנים דרך עלילה בדיונית או לא בדיונית, סיפור שהיה או שלא היה. אתה כותב כדי להגיע למקומות המוגנים שלך. זה כל הסוד. לא שיש לך איזו אג'נדה, שאתה אומר כך אני אכתוב עכשיו, ומחר משהו אחר.

2. הכתיבה שלך בספר מדהימה את הקורא בנכונות החשיפה שלך. אתה פשוט מתחבר אל הקורא ומספר לו את קורותיך במעט מחיצות. מה כל כך חשוב לך הקורא? ואולי דווקא הקוראת? הרי הספר כולו הוא פנייה לאישה, הוא כתוב בפניה לדמות נשית שבחלק מן המקומות היא מאוד מעורפלת ואינה ברורה, ובחלק מסוים היא "כמעט" מזוהה (הסופרת צרויה שלו, אישתך). בלשון העם, מה כל כך חשוב לך הקורא? והאם תוכל בהזדמנות זאת לספר לקוראים, על תגובות נבחרות שקיבלת בעקבות פרסום הספר?

אני בספר הזה לא כותב מתוך תוכנית מראש, חשוב היה לי מבחינת הקורא שהוא אף פעם לא יהיה חיצוני, שאני אכניס אותו לחיים שלי. לא תכננתי את זה. הכנסתי אותו לחיי ונוצר מפגש. כאמור, לא תכננתי את הדבר הזה. ואחר כך התברר לי שזה מה שעשיתי שיצרתי מרחב מוגן אינטימי שמזמין את הקורא להכנס פנימה.

כתיבה אוטוביוגרפית?


אייל מגד

3. שושנה ויג: אתה לא המצאת את ז'אנר כתיבת הפרוזה המסתמכת על נקודות ציון ביוגרפיות. יש באחרונה גל מאוד מפותח וגם יוצרים גדולים כמו עמוס עוז שרוב ימיהם דחקו את השפעת הביוגרפיה על הכתיבה, בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מציג לפני הקורא את כל גלגוליו לדורותיו. גם אתה מנסה בדרכך שלך להציג לקורא את גלגוליך. ואתה משלב במסע שלך שהוא גם מסע נפשי וגם מסע גיאוגרפי ביקור חברי הילדות, ביקור בני המשפחה. ובמפגשים הללו אתה מציג תמונה מסוימת במיוחד מול החברים שמולם נתפסת כילד שלא חסר לו דבר, מה כל כך היה חשוב לך לשוב ולהראות להם את הפן שהסתרת מהם בילדותך?

אייל מגד: תוך כדי כתיבת הספר, היות שהוא עוסק באנשים ובייחוד בהוריי, אז חשבתי אולי אני לא צריך להזדרז ולפרסם אותו. אולי להצפינו ולחכות. לאט לאט בשנה האחרונה ראיתי שחלק מהאנשים שאני כותב עליהם פה הם אנשים קשישים, והזמן דוחק והייתי רוצה שחלק מהם שמאוד היה חשוב לי, יקראו את הספר. היה חשוב לי לנהל איתם את הדיאלוג דרך הספר. האחות של אבא שלי, בן דודי, מה הם חושבים. בחיי היום יום הם לא אומרים ולא מדברים על זה. זו הייתה הזדמנות להביא להם את הספר: הנה תקראו. קיבלתי תגובות שחיממו לי את הלב. אתה מרגיש. לא אומרים את המילים. אתה מרגיש. חברים שפתאום צצו מהשכחה.

שושנה ויג: זה היה תרגיל למצוא אותם?

אייל מגד: נודע לי שיש פה איזה אחת שהייתה שכנה שלי וכותבת. אז פתאום היא אומרת: אדון בלאנק אני זוכרת אותו, הוא נראה שונה ממה שהצטייר מהספר. חברים מאוד קרובים איציק שגר בניו יורק, שראיתי בניו יורק, אז הוא אומר לי (והכנסתי אותו בספר תוך הכתיבה): לא ידעתי שהיית כזה, חשבתי שהיית בר המזל הגדול. אז אתה רואה זוויות ראייה אחרות.

שושנה ויג: גייסת זוויות ראייה חדשות תוך כדי הכתיבה לתוך הספר?

אייל מגד: אחרי שהספר יצא לאור פתאום לפני שבועיים פגשתי ברחוב אישה זקנה. זאת הייתה אישה שרואה אותי ברחוב פה ממש ליד הבית. מזהה אותי ואומרת "אני הייתי מטפלת שלך בשדות ים. ואני הולכת לקנות את הספר." והיא נתנה לי זווית אחרת על התקופה. אם הייתי יודע, הייתי מכניס את את זה לספר. היא אמרה לי:" אתה חושב שהייתה לך טראומה בקיבוץ? אתה היית ילד מאוד שמח מלא שמחת חיים, היית ילד מלא חיים. תגיד אולי הטראומה היא העזיבה של הקיבוץ?" הפכתי לסימן שאלה בעיניי עצמי. היא הוסיפה ואמרה : "אם זה היה כל כך טראומטי למה הקיבוץ מוצג כמקום שאתה מתגעגע אליו?" יכול להיות שבקיבוץ היה לי איזה ביטחון כמו החבר שלי א. ל..(אייל מגד מציין את שמו כך בספר) הייתה תחושת ביטחון וכוח. מעניין הספר נמשך הייתי יכול לכתוב אותו עד יומי אחרון. הכול היה מסתדר לי. אישה כזאת אם עכשיו הייתי מפרסם את הספר יש לי דיאלוג איתה. למה צריך לפרסם כשכולם שוכני עפר?

אייל מגד חוזר למשוררות

4. שושנה ויג: מעניין היה לגלות את המשורר שבך בעזרת הספר הזה. מעניין היה לגלות שבכלל אייל מגד התחיל את דרכו הספרותית כמשורר ולא כסופר. וכעת משאתה סופר אתה בוחר לסגור את המעגל ובביטחון חושף את השירים הכי מוקדמים שלך, את שירי הבוסר. אתה בעצם משתמש בספר האחרון כדי לספק לקורא את הארכיון שלך?

אייל מגד: יש שיר ראשון שכתבתי מכיתה ה'. ויש בספר שיר אחד שכתבתי עכשיו. שיר על ברוש שיר שכתבתי עכשיו אחרי 15 שנה. כל יתר השירים שירים מתוך ספרים. אני לא יכול להתכחש לשנים. אני כתבתי שירים עד לפני 15 שנה. פרסמתי 10 ספרי שירה. דרך הספר האחרון הכרתי את אישתי צרויה. היא ראיינה אותי עם צאת ספר השירה האחרון שלי לפני 15 שנה.הייתי כל כך בשנים האחרונות בכתיבת רומנים. הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני משורר. 43 שנים הייתי משורר. במוסף הארץ התפרסמו קטעים שלי : שירה נטו. אני חוזר לזה. אין לי צורך לחזור על עצמי. אני בא תמיד מאותו מקום. אני יודע מה אני אוהב לכתוב. תמיד לכתוב את הדברים שהם ליבה של השירה. גם בפרוזה. אם לשאול מעולם הציור, אני רואה את עצמי כצייר של נופים. אני הכי מתקנא בציירים האקספרסיוניסטיים שמשתמשים בצבעים שונים ומציירים אותו ציור כמה פעמים. יש לי גם נטייה להגות. הספר מאוד הגותי.

5. שושנה ויג: אהבתי כמה מן הניסוחים שלך באשר לכתיבה שלך כסופר. אתה מכריז על הסופר "כהיסטוריון של עצמו" אתה מסביר מדוע חייך אינם חיים ללא כתיבה או במילים אחרות טעם החיים שלך הוא טעם הכתיבה, הטעם שאתה שואב מן המלה הכתובה. ואתה מסביר את הקשר שלך דווקא לכתיבה כניסיון שלך לשמר את הזיכרונות, הניסיון לזכור גם מתנהל תוך כדי ההליכה שלך תרתי משמע למקומות רבים. אמנם המסע שלך מתנהל בין ורשה ונסגר באיסטנבול, אולם המקום המהותי ביותר הוא הקיבוץ ( וגם המושבה) והמהותי ביותר הוא שדות ים.

הספר מאוד אקטואלי לימים אלה, דווקא לימי הלחימה בצפון, הוא מסביר במילים מהי אהבת מולדת, מהי אהבת הארץ. האהבה הצרופה מניגודים, אהבה אליה הגעת בעקבות נדודים רבים. כמנסה לחמוק מאותה אהבה ישנה. הישראליות שלך, אתה מוכן לכתוב לי כמה חשובה לך הישראליות כעת? אני מאמינה שזו תהא אחת התשובות החשובות שאקבל בעקבות הכנת הכתבה.

תראי, יש פן אחד שהוא הפן החיצוני, הנראה לעין הוא באמת מה שסופר ידוע לא רוצה לנקוב בשמו, הוא אמר לי "אתההזכרת לי בתיאורי הנופים שלך בספר, הזכרת לי מה אנו כל כך אוהבים ולמה אנו כל כך קשורים". ראיתי את זה כמחמאה שאני מזכיר נופים שלמרבה הצער אנו שוכחים. ואפילו קראתי איזה ביקורת שהייתה ביום שישי בהצופה על הספר, ביקורת מאוד יפה. אך הכותבת (לא מזכיר את שמה)מתפלאת איך בילדותי בעולם החילוני נוצר מין רושם שהארץ הזאת כל כך עלובה. היא גדלה על ברכי אהבת הארץ באופן אידיאולוגיואנילא ספגתי אהבת לארץ באופן אידיאולוגי אלא באופן רגשי. באמת ככל שהזמן עבר הזקנתי עם הארץ וראיתי את יתרונותיה הגדולים והתחלתי לאהוב את הארץ כפי שאוהבים אישה עם כל מגרעותיה ועם כל יופיה. הפן הנסתר זה היה הגלוי.

אמר לי גיסי אותו אני יכול לצטט, לא איכפת לו, ענר שלו. "אני אם הייתי כותב מאמר על הספר הייתי נותן לו כותרת חצי ארץ חצי אישה." משום שהוא (ענר שלו) אומר שהאישה (בספר) היא רק חצי אישה- הנבדלות שלה. אני עומד על הנבדלות וקשה לי להשלים עם זה היא גם חמה וגם קרה וגם הארץ היא מחציתה. מחציתה השנייה שייכת לעם אחר. הוא (ענר שלו)אומר שהנהייה הזאת לאירופה שהייתה לי, לאירופה הייתה בניסיון מילוי אחרי החצי החסר שכל הזמן נוכח בארץ. על ידי הנהייה אחרי ארצות אירופה אתה רוצה למלא את החסר. כמו שבאותם השנים אתה רוצה למלא את החצי החסר באישה על ידי נשים אחרות. והן לא באמת, לא הארצות אחרות מספקות, ולא הנשים האחרות מספקות. תובנה מעניינת חצי ארץ וחצי אישה. מאמר שהופיע של אמנון לורד במקור ראשון כותב עד כמה הספר עשה עליו רושם גדול בגלל שיש בו אהבה שאין לה שיעור לארץ. ולא כל מיני סופרים שהם אמביוולנטיים.

רגישות לתגובות הקוראים

שושנה ויג: אבל גם אתה אמביוולנטי ביחסך לארץ וגם לאשה?

אייל מגד: האמביוולנטיות הולכת ונחלשת עם השנים. אני רואה את צילה של הארץ בכל מקום. אתה יוצא לעולם הגדול וחוזר "מאוהב" בארצך רואה בחוץ שלא היה לך לחפש בחוץ לארץ. המבקרת בהצופה רואה את היתרון. היא מספרת גדלנו על אהבת לא היה לנו אף פעם ספקות. מה רע בספקות ?(שאל איל מגד).

אמנון לורד "יש כאלה שאהבתם לארץ ישראל תיאורטית מדי. הם יודעים להתפלל עליה אך לא משתגעים על חרדוניה וחרוליה הגשמיים. ויש כאלה שאהבתם מלומדת מדי. האם נזכיר סופר כמו מאיר שלו בהקשר הזה. ויש כאלה שאהבתם מדוקדקת מדי, כאילו נלמדה במדריך. כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול כמו ס. יזהר. ויש שאהבתם לארץ סוטה מדי. הם מתחזים לאוהביה בגרסתה המקולפת מהציווליזציה הישראלית , כאילו אוהבים אותה באמצעות שורפיה גנביה ורוצחיה הערביים, אם יש משהו שמייחד את ספרו של אייל מגד. זוהי האהבה הישרה, והאהבה שכולה קדושה שבכל ובחול אהבה של להקת התרנגולים, אהבה שבה גם חדרה למעמד מיתי וסגי כמו איצטדיון באסה...(בלומפילד)" (אייל מגד מצטט לי ממאמרו של אמנון לורד, לבקשתי מילה במילה).

אני אומר באמת הוא צודק שזה בדיוק ההיפך מאותה כותבת דתייה בעיתון הצופה שמתהדרת באידיאולוגיה הדתית . יש פה בהחלט האמביוולנטיות ליוותה אותי כמעט כל החיים. וכן הייתה לי חצי הארץ. ורק לאחרונה אני מרגיש שהתבייתי בה. נזכיר בהקשר הזה את אריק איינשטיין שראה לפנינו את כל זה. חבל לי כי הפסדתי. הפסדתי למשל, אני נזכר בחברי הותיק עלי מוהר בזמן שאני התאמללתי בכיתה המקבילה, אצלו התבשל שיעור מולדת. ובאמת בעקבות קריאת הספר מה שהכי הדהים אותי בספר, שאנחנו חיינו באותו מקום ממש באותו בית ספר וההורים שלנו היו באותה חבורה וראינו את העיר הזאת את תל אביב ממש הפוך לי. "לי היא נראתה עיר נוצצת וזוהרת ולך היא נראתה אומללה." (עלי מוהר).

גיסי ענר שאומר הספר לא ממש אוטוביוגרפיה לא ממש ממואר. הוא טוען שהספר רקויאם. ענר נחת על משהו מאוד מדויק. אני שלחתי מכתב למו"ל שלי לדובי אייווכולד ממש לפני יציאת הספר: דובי מה עושים? ממש מרגיש שכתבתי רקוויאם. אני אמרתי לענר זה ממש רקוויאם, והוא נתן לי את ההרצאה המלומדה הבאה.

לדברי ענר שלו, גם רקוויאם למדינה. הוא אמר לי מהתחלה אתה מטיל בה ספק בגלל שהיא הוקמה על חורבות קיסריה. עד שנת העשור הצליחה להסתדר. משנת העשור משהו מתחיל להשתבש. ואז נכנסות המסיבות הסלוניות ואלביס פרסלי שמתחילים לקעקע את האתוס הציוני. וכבר ניכרת הבעייה שלנו להישרד להתקיים. הספר מציב סימן שאלה על המדינה היהודית הנפרדת. מתחיל לבדוק אפשרות של מדינה דו לאומית. מנסה לקדם את הרעיון, גם בגלל שאני לא רוצה להתחלק איתה. ענר בסופו של דבר אמר לי כמו ברקוויאם אנו נשארים עם האלמנט היהודי. אתה נשאר עם בתי הכנסת עם החסידים בסוף הספר. מהי היהדות הגלותית בלי המדינה כבר לא נחוצה שם. אבל אתה מחזיר אותנו לגלות לכן זה רקוויאם למדינת ישראל.

הספר מציב סימן שאלה על המדינה היהודית הנפרדת. מתחיל לבדוק אפשרות של מדינה דו לאומית. הספר מנסה לקדם את הרעיון, גם בגלל שאני לא רוצה להתחלק איתה.

הספר מצא חן בעיני ידידים פלשתינאיים. אני חבר בקבוצת דיון של אינטלקטואליים פלשתינאיים שמאוד התרגשו מקטעים בספר. הפלשתינאים ראו בזה נקודה מעניינת.

העניין של הדו לאומיות כפי שאני מצייר בספר מצא חן בעיניהם. שניים שאוהבים אותה אישה. אני רוצה לחסל את אותו אדם וגם מרגיש קרבה לאותו אדם.

ההכחשה שאני מדבר עליה בספרי. האב שלא התעניין. ( אייל מגד שאל את אביו אהרון מגד בספר מדוע לא התעניינו היהודים (לאחר השואה) בגורלם של מפוני הכפר הערבי ליד קיבוץ שדות ים, בקיסריה).

רק השבוע קראתי את הספר של חנוך ברטוב, ספר חדש "מחוץ לאופק מעבר לרחוב". משפחת רבינוביץ במשך עשרות שנים גמלה אצלו ההחלטה לכתוב את הסיפור שלהם. ובסוף עכשיו הוא כתב את הסיפור שלהם. סיפור על משפחה שבדרך שאי אפשר להאמין שרדה את כל מדורי הגיהנום של השואה והצליחה להתאחד במקום אחד באירופה . שני בנים מגיעים דרך הבריגדה מארץ לישראל להתאחד עם ההורים שעברו את השואה עם הבן ההצעיר. הם נפגשים באיזו עיירה באיטליה . ההיבט המעניין שאותו בן צעיר שהם הגיעו איתו כשהתחילה השואה היה בן 9, כשהסתיימה המלחמה 15 , כעבור חצי שעה עולה לארץ עם ההורים ומצטרף לאחים. במלחמת העצמאות אחד האחיםנופל בקרב במלחמת השחרור. הבן הצעיר בן 15 מצטרף עם פתיחת שנת הלימודים בכיתה שישית לבית ספר תיכון חדש, שבו גם למדתי כעבור 20 שנה עם אותן הנפשות הפועלות, המנהלת דר ברמן ידיד המשפחה (של מגד) עוד מקובנה ואש הלהבה טוני הלה האגדית. היא שדוחפת אותנו להפגנות בגליל למדינה דו לאומית. אותו שמוליק נמצא בכיתה י כשחצי שנה לפני כן עבר את צעדת המוות עד שהוא שוחרר. אמא שלו עברה במקום אחר צעדת מוות. הגיע לאותו תיכון חדש. איש לא שואל אותו מנין בא. חנוך שואל אותו איך אתה מסביר? הם ידעו מנין באת, הסיפור שלך טרי, רק עכשיו עברת . איש לא שאל אותו מעולם לא תלמידים, לא מורים, אף אחד לא התעניין. אף אחד לא התעניין לשמוע את ההיסטוריה מפי הגבורה. איך אני מחבר, מה לך כי תלין איך לא התעניינתם בגורל הערבים השכנים? איך לא התעניינתם בגורל היהודים? דור שלא היה מסוגל להיחשף לא לחשוף משהו מוזר ביותר. גם חנוך אתה בטוח. אף אחד לא שאל אף אחד לא התעניין. אתה באת מהגיהנום ואף לא שאל כאילו עברת מבית ספר.

תגובה שאני יכול לשמוע מבחור צעיר בן 30 , שקרא את ספרי. לא עניין אותו הילדות לא עניין ההורים. הוא מצא עניין באישה. הוא אמר לי: הרגשתי שאני לא לבד בעולם בבעיות עם האישה. איזה מכרה פתאום אמרה. אני אשאל את אימא שלי מדוע פעם בשבוע הלכה לשוק והשאירה אותנו עם חצי פרוסת עוגה בלול ונעלמה לחצי יום. פתאום אמרה שתפתח את זה. ואחר חזרה אליי עם התשובה האם אמרה שהייתה חייבת ללכת לשוק כדי להתפרנס והייתה משאירה אותם. הספר הופקע מרשותך וזוהי פרידה מאוד קשה. פתאום נהפך לספר של אנשים אחרים ואתה לא יכול להתחבר לזה כמו מסיבה של אנשים זרים.

הקשר שהם יוצרים הוא לא קשר אמיתי זה לא כל כך הספר הוא כבר מאחורי. שלחתי את הספר לאימוץ אז מה אם ראית בספר משהו שלא ראיתי.

האני בחזית היצירה

6. שושנה ויג: אני אחזור לאחת השאלות הקודמות שקשורה לביוגרפיה, מה היה הטעם להעמיד את האני שלך בחזית הכתיבה? הרגשת שאתה מעמיד את עצמך בעמדת חשיפה בלתי רגילה, את רוב מאווייך ואת רוב תשוקותיך פרשת בספר הזה. מה כל כך חשוב היה לך בכתיבה כזאת. אף שאתה מסייג זאת בסוף הספר ומרגיע את הקורא שיש בוודאי דברים שלא סיפרת. אני חשתי קרבה רבה לספר בזכות הכתיבה הזאת. האם זו הייתה המטרה, לקשור את הקורא אליך ביצירת אינטימיות מדומה או שמא היה משאלה לאינטימיות אמיתית?

אייל מגד: אני נפגשתי לפני כמה ימים עם קוראת. ראש חוג באוניברסיטה עושה איזה מחקר .משהו שהיא ראתה בספר לרתום למחקר שלה. היא ביקשה להקדיש לה שעתיים. לא הכרתי אותה קודם. היא אמרה לי אני מרגישה נבוכה מולך לא כשווה מול שווה. אני נחשפתי כל כך. היא יודעת כל כך על חיי הנפש ואני לא יודע דבר עליה. היא לא הבינה. הספר כבר מאחוריי. אני שמתי את עצמי בפרונט רק בעת הכתיבה. הוא מאחוריי. ההרגשה הזאת היא לא מנת חלקי. היא יודעת עליי, אך אני כבר לא בנקודה ההיא. אני כבר לא שם. הספר יצא מרשותי על כל החשיפה שבו, לכן אני לא יכול להתחבר להיבט הזה. זה בכלל לא חשיפה, זה ספרות ולא אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה, החשיפה זהו הפיגום. זה הדבר. זה בכלל לא שייך לחשיפה. כל כך לא נכון להגיד. זה לא העניין פה. לגמרי שלם עם עצמי. כל השנים שחשבתי מה אני חושף את הורי, את המשפחה, אנשים חיים,צנעת הפרט. אבל בעצם היה היה העניין שזה ספרות שזו עילה. מתחת לכל זאת העילה לכתוב.

אני עוסק בכתיבה ומתפרנס מזה. אני חי מהמקדמות שהמו"ל נותן לי. יש לי משכורת ממקור ראשון שאני כותב שם טור שבועי.

7. שושנה ויג: הקשר שלך לדמויות ההורים מאוד ברור בספר. אבל מעניין לגלות את טיב הקשרים בינך לבין אביך לעומת הקשר עם האם. אתה יוצר את הזיקה לאביך לאורך כל הספר כאחוות הגברים. והאחווה הזאת נבנתה בילדות בחוויה משותפת. חוויה שאתה תוקע אותה ברומן בצורה מאוד בולטת. אתה הופך את חוויית הטראומה בילדות בהיפרדותם הזמנית של הוריך לאירוע המכונן של חייך. ואתה שב אליו כל העת. אתה שב לברר ולגלות ואינך מצליח לגלות דברים רבים, הרבה שאלות נותרות חידה בעבורך. האם אינך חש שהעצמת את הטראומה באופן מכוון כדי להפוך אותה למפתח להבנת יצירתך? אתה גם מספק לקורא מפתחות להבנת יצירתך כשאתה מגיש את הטראומה הזאת של נטישת האם באופן זמני והחיבור לאב, כמו אתה מנסה לייחד לך היסטוריה אישית שונה משאר בני האנוש?

אתה מציין באחד המקומות שאתה יודע מהו עקב אכילס שלך, העדרה של דמות האם בגיל הינקות, נדמה לי גיל ארבע. האם אין זו פריביליגיה שיש לך כאדם וגם כאומן לדעת מהו עקב אכילס שלך.? אולי בכלל הגילוי זה שבוודאי היה גילוי בתהליך פסיכולוגי ממושך ומייגע, מדוע אתה חייב לשתף את הקורא בחווית הגילוי הזאת?

איילמגד: נרטיב שהמצאת לעצמך. אותה אישה שאני פוגש ברחוב אומרת לי שזה אולי להפך. זה לא שחור או לבן. מתקבל רושם אצל קוראים- זהו הנרטיב. זוהי הנטישה . שהוא עקב אכילס . יש לי פה הרהורים שניים כשאני מעלה. יש פה גם מזה וגם מזה. זה מורכב .

שושנה ויג: כיצד אימא שלך, אידה צורית, קיבלה את הספר?

אייל מגד: אמא שלי לא קוראת הספר. מתמידה בלא לקרוא את הספר. שומעת אנשים. בהתחלה נבהלה מהספר. היא נרגעה ככל שהיא שמעה הדים לספר, בהתחלה השתתפו בצערה שהבן שלה הולך לכתוב מין אוטוביוגרפיה. בסופו של דבר החברות שלה מיד התייצבו וקראו את הספר ואחת אחרי השנייה אמרו לה שלא כצעקתה ומאוד אהדו את הספר ושזה לא חשבונות ולא נקמה. לא אומר שזה שלח אותה לקרוא את הספר. הבינה שהשד לא נורא כל כך. כמה ריאיונות ראתה וקראה ביקורת, מתמודדת עם זה מאוד יפה.


אהרון מגד

שושנה ויג: וכיצד אבא שלך, אהרון מגד, מתייחס?

אייל מגד: אהרון מגד, אבא שלי, הוא כמוני קורא הכל. כל מה שנכתב עליו. לא מפחד. זה מילים לא נורא. הוא גם אין לו מה להתלונן על הספר. אני אוהב את הוריי ורוצה לדבר איתם ולא רוצה שניפרד בצורה זו, בלי שהדברים לא יכתבו. היה שווה כל דבר, זאת המורשת שלנו אלה המילים.

8. שושנה ויג: האם הניסיון שלך בכתיבה הרומאן הוא ניסיון להעמיד את עצמך בזכות עצמך ולא בזכות הבן של אהרון מגד? האם אין כאן אולי בקשה מאוחרת שלך מן ההורים לעיסוק בכתיבה, והבקשה נעשית תוך חיטוט בשורשים? או שמא אתה רוצה לבסס את קווי הדימיון בינך לבין אביך הסופר אהרון מגד, כי אתה בחלק מן הרומאן בעיקר בראשיתו אתה מסמן מקומות ביצירת האב שהיו חלק מחייכם. כלומר, האב נטל חומרים מחיי המשפחה וכתב עליהם, וכך גם אתה נוהג במידה מסויימת. ואתה מציין ספרים שכתבת בנקודות ציון הקשורים לחייך. מדוע היה חשוב לך לחשוף זאת?

אייל מגד: בהחלט יכול להיות, "התכתבתי" עם אבי בסודות ובגידות השתמשתי באותם החומרים לגרסה שלי. מה שנקרא היום "התכתבת".. התכתבתי איתו בהתחלה באמצעות השירה ואחר כך באמצעות הפרוזה. כמו כדורגל וכדורסל אנו נפגשים על אותו מגרש או במגרשים נפרדים. כשאני אומר לאבא שלי: אולי תכתוב אוטוביוגרפיה? הוא עונה." אני לא חולם לכתוב אוטוביוגרפיה, ואין לי שום צורך לכתוב אוטוביוגרפיה."

9. שושנה ויג: בהגדרה אתה מגדיר את עצמך כאדם חילוני, אך בספר ניתן למצוא את ההליכה על הקטבים, שהיא באמת מופיעה בהרבה תחומים, אתה שאתה אם חילוני מחפש הרבה פעמים השראה במקומות רוויים מיסטיקה, זה כנסיות, מסגדים, וגם בתי כנסת. האם אתה באמת מאמין בטרי (שלוש הדתות) קיום? אני מנסה לשלב כאן תשובה שתהא אקטואלית לימים אלה. האם המזרח יקבל אותנו לחיקו כפי שאנו מבקשים להתקבל לחיקו?

אייל מגד: הכל נובע מזה. אני מחפש את המקום האולטימאטיבי של ביטחון, המרחב המוגן. זאת הכתיבה, בכלל, להגיע למקומות מוגנים. ואני מרגיש שהנדידה הזאת בין מקומות של העלייה לרגל, או נהייה אחרי מקומות מוגנים רוצה למצוא את ההגנה. המקומות היחידים ששווה לי לבקר בהם. מקומות של עלייה לרגל אולי מסממני הגיל. אדם שמגיע לסופו. מחפש את המנוחה הנכונה. אדם עם רגש דתי כמו פנחס שדה, בתקופה שהייתי בידידות איתו לפני מותו כשהיה כבר חולה מאוד. ראיתי שחל איזה שינוי ברגש הדתי. לא הרגש הדתי המשועשע קצת. איזה קצת קורטוב של מלח שהיה בחיים כמשל כשהוא התקרב לרגע האמת לעולם האמת. הוא פתאום נורא התייחס ברצינות לעניין הדתי. סיפר לי איזה יום, הוא שהכיר את הזיקות הנוצריות, הן יהודיות זה שלנו. זה היה לפני 15 שנה לא ידעתי להגיד שהן יהודיות. אומר לי (פנחס שדה) לקחתי את הברית החדשה ושמתי על הגדר בחצר. ושאלתי מה לא בסדר. הוא אמר לא רוצה את הברית. והוא רצה להיות בסדר עם היהדות שמישהו ייקח את זה ולא לזרוק. נדהמתי שהוא מתייחס ברצינות צבאית לדת. כל כך לא פנחס של החיים כמשל לא פנחס הקלאסי. כנראה, ככל שהוא התקרב לסוף הרגיש שהוא חייב דין וחשבון. כנראה מתיישרים באיזה מסדר לקראת הסוף.

10. שושנה ויג: ואיך אפשר שלא לסיים בשאלה על הפנייה שלך למין הנשי. מדוע אתה פונה בספר דווקא לנשים ולא פונה לקורא בכלל. האובייקט הנשי מאוד מנוכח בספר, אף שהוא מנוכח וגם נעדר, מדוע כל כך חשוב היה לך לנהוג כך בספר.

אייל מגד: את טועה פה, אני לא פונה לנשים, אני פונה לאישה. אני פה פונה לאישה מסויימת מאוד בת זוגי לחיים וזה העניין. ברור כמו אצל נבוקוב שפונה אל אישתו. סופר שאני מאוד אוהב. אני חושב שאפילו עשיתי איזה הומאז' לזה. כי הוא באמת גם לא כתב אוטוביוגרפיה ממואר זה . כמו שגיסי אמר כתבתי רקוויאם.

שושנה ויג: איך אתה מרגיש עם עצמך אחרי שהספר נולד?

אייל מגד: תראי, כבר דברים חדשים התפרסמו במוסף הארץ. גם זר לי לדוגמה, איזה סופר אומר לי קראתי את הספר הכנסת בו את הכל. לשנייה נבהלתי. אז מה אני אעשה? זה לא ככה. אתה מנסה דרך אחרת. חוזר לשירה או שירה בפרוזה. שוב ושוב העניין הזה של לתלות את המילים על משהו. תמיד יימצא הפיגום. לא מיצית/י את החומרים אף פעם. גם החיים שלנו גם מוגבלים בזמן. לא חיים לנצח. לא מספיקים את מה שרצינו לתאר. שאלו אותי על כל מיני דברים. ויש כאלה שאומרים שלא כתבת על אחיך, על אשתך הראשונה כל כך. במשך ארבע השנים לא יצא לי. זה לא עורר אותי או לא נמצא הפיגום לתלות את המילים. לא כללתי את הכל. וגם טיפשי להגיד שלא כללתי את הכול.

כללתי כל מה שעלה לרצון. אני ראיתי שאני יכול לכתוב את הספר עוד ועוד. כמובן זה לא הולך ככה. באיזה מקום צריך לומר שזה רק ספר. אתה שם לזה סוף. אתה יודע מתי תהיה הנקודה הסופית. כל מה שהלאה שייך לספר אחר.

אייל מגד



הנמל

הכרמל

ואני מסתכל

מסתכל על נופה המרגיע,

תורני אניות

דייגים וסירות

והנה הרכבת הגיעה.

מלוא עין אשאב

אוויר ים

גאווה

ותשוקה.

איך אמרתי נופי ארץ אהובה, תודה לך אייל מגד.


--------------------------------------------------------------------------------