הנשיקה

פאול

אני מרגיש שמשהו עומד להתרחש, כמו ענן כזה, בקצה השמים, שמתקרב ומתקרב. בקצות
האצבעות שלי אני מרגיש אותו. בכל פעם שאני רואה את אֵלָה היא מטריפה את חושי.
אני נתקף ברצון עז ללטף אותה, לגעת בה. היא עוברת לידי, קלילה כל כך, חן ילדותי
נסוך על כל תנועותיה, תמימה. העיניים שלה, מצולות אגם כחול-ירוק, מין צבע
מיוחד שכזה! כשאני מביט בהן נדמה לי שעוד רגע ואטבע בתוכן. כשהיא מדברת אני
מתבונן בפיה וחולם כיצד שפתי שלי מוצצות את שפתה התחתונה, המלאה, וכיצד לשוני
נכנסת לתוך הפה המתוק הזה ומתפתלת בתוכו.
כשהייתה אלה צעירה יותר נוהג הייתי לנשק על לחיה בכל פעם ששתי משפחותינו היו
נפגשות. אף אחד לא ראה פסול בכך. מאחר ולי ולדורה אין ילדים משלנו, אך טבעי
נראה הדבר שאני אוהב ילדים. דורה הייתה אצל ד"ר מנגלה , ימח שמו וזכרו, והוא
דאג לכך שלעולם לא תוכל ללדת. בשנים הראשונות לנישואינו עשינו ניסיונות להיכנס
להריון. משלא הצליחה בכך, בקרה אצל כמה רופאים והם אשרו לה את מה שבעצם כבר
ידעה בסתר לבה. בעקבות זה פיתחה לעצמה מעין שריון שיגן עליה ומעולם לא גילתה
עניין מיוחד בילדיהם של חברינו ומכרינו. היא סיגלה לעצמה מין אדישות שכזאת לכל
הנושא. מאז אנחנו לא מדברים על זה אף פעם. מה יש כבר לדבר? אין וזהו!
לאחרונה מלאו לאלה חמישה עשר חורפים. הרמנו כוסית לכבודה אצל הוריה ודורה אפילו
קנתה לה חולצה במתנה. היא כבר לא ילדה קטנה. היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי,
הממזרה! כשאני מנסה להתקרב - היא מתרחקת. היא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי משים
כביכול, אבל אני כבר יודע. אני רואה את המבט המהיר שהיא תוקעת בי, את הרתיעה
בעיניה, את ההתרחקות המהירה והפניית תשומת הלב למשהו אחר. זה רק מגרה אותי
יותר! היא לא מבינה, ילדונת שכמותה, שגברים הם ציידים, רוצים לכבוש?! ככל
שהכיבוש קשה יותר - הרצון הופך חזק יותר!
הוריה לא חושדים במאומה. אנחנו שכנים וגם חברים טובים. משפחותינו קטנות ועל כן
את מרבית החגים והאירועים אנו חוגגים יחד. דורה עוזרת לאביה של אלה בתרגום
מסמכים לגרמנית. היא עושה זאת ללא תשלום, בגלל החברות. כשהוא בא אלינו עם
המסמכים שלו, אני בדרך כלל מוצא לי עיסוק משלי. כשהם גומרים את העבודה, דורה
מכינה תה לשלושתנו ואנחנו מנהלים שיחה חברית.
אלה היא בת יחידה ומפונקת, נסיכה קטנה שנולדה לאחר חמש עשרה שנות נישואים. הם
סיפרו לנו שבכלל לא רצו ילדים. רק כאשר נפטר אחיה של האם ממחלה, החליטו להביא
לעולם ילד שיישא את שמו. נולדה דווקא בת.
לפעמים, כשאנחנו באים לביקור, יושבים על המרפסת הגדולה שלהם ומפטפטים, מסתובבת
אלה במכנסיים קצרים וחולצה דקה. את מה שאני לא רואה בעין - אני מדמיין ומיד
מרגיש את הבליטה במכנסיים. אני דוחף את הכסא לעבר השולחן כדי שלא תתגלה הבושה.
לפעמים אמה מתעצלת לקום ומבקשת מאלה להביא לנו שתייה קרה. היא ילדה טובה, שומעת
בקול אימא, באה עם מגש עמוס קנקן וכוסות ומניחה אותו על השולחן. אני בקושי
מתאפק שלא לצבוט בישבנה הקטן והמוצק כשהיא מתכופפת להניח את המגש. פעם, כאשר
הבטתי כמהופנט בתנועותיה היה נדמה לי שאביה מביט בי בפתיעה ואולי אף בחשד, אולם
הוא לא אמר דבר. אני צריך להיזהר! הוא לא טיפש כלל ועיקר. יש לו אבחנה דקה לבני
אדם. לא הייתי רוצה שיהפוך לי לאויב!
כשהם מתארחים בביתנו היא לא מצטרפת אליהם. קורה לפעמים שהיא באה להביא או לקחת
את המפתח ואז אני מקבל אותה בסבר פנים יפות. נראה לי שגם דורה מחבבת אותה, היא
מחייכת אליה, שואלת אותה מה נשמע בבית הספר, ואילו אני מזמין אותה להתכבד בעוגה
טובה או בגלידה. כבר מזמן גיליתי שהיא אוהבת מאוד עוגות שוקולד. העוגות של דורה
הרי הן שם דבר, כל השכנות מבקשות ממנה את המתכונים! קשה לה, לקטנה, לעמוד
בפיתוי, לקקנית שכמותה! לרב היא נעתרת לי - מתיישבת, מרימה רגל על רגל ומושיטה
את ידה לקבל את הצלחת עם פרוסת העוגה. אני אוהב להתבונן כיצד היא מכניסה לפיה
המתוק פיסות מן העוגה, כיצד היא מלקקת את שפתיה למצות את טעמו של הקרם. כאשר
אני מכבד אותה בגלידה וכמות קטנה ממנה נמרחת על סנטרה - אני מדמיין שלשוני היא
זו המלקקת אותה.
אחרי לכתה אני ממשיך לראותה בעיני רוחי. אני חולם עליה במיטה, שוכבת לידי במקום
דורה. כבר שכחתי כיצד נראה גופה של נערה צעירה שהכל בו עוד חלק ומוצק. אני כל
כך רגיל לדורה ולפגמיה. אני שומע את נשימותיה הקצובות של דורה הישנה ואילו שנתי
שלי נודדת. אני מתהפך על משכבי, מנסה לחשוב על דברים אחרים, אך לשונה המתוקה של
אלה, המלקקת את שפתיה החושניות, מככבת בהזיותיי הטרופות.

אלה
מה הוא נועץ בי מבטים בכל הזדמנות?! אני שונאת את העיניים הצרות האלה שלו,
לפעמים פשוט קשה לדעת אם הן פקוחות או עצומות. הן בולשות אחרי כל תנועה שלי
כשאני בסביבתו, נדמה לי שהן ממש מפשיטות אותי! גם את השפתיים שלו אני לא סובלת,
עבות כאלה, נפוחות, ותמיד נדמה שחצי חיוך ציני מרוח עליהן.
הוא מרגיש שאני מתחמקת ממנו, אני בטוחה בזה. בכל זאת הוא לא מתייאש, מנסה לפתות
אותי בעוגות המצוינות של דורה ובגלידות היקרות שהם קונים. נכון, אני באמת אוהבת
את כל המתוקים האלה, שאצלנו בבית בקושי רואים, אבל, סליחה, לא בכל מחיר!
אם ההורים שלי לא היו כל כך קשורים אליהם, הייתי כבר נפטרת ממנו. בזמן האחרון
הם נפגשים כמעט שלוש פעמים בשבוע. לאבא יש כל הזמן עניינים עם דורה. היא עוזרת
לו המון, מתרגמת לו כל מיני מסמכים לגרמנית ויושבת אתו על תיקונים. כשאני שומעת
אותם נכנסים, אני ממהרת להסתגר לי בחדר שלי. דווקא אימא מקלקלת הכל. היא קוראת
לי להתכבד אתם ולפעמים מבקשת ממני להביא להם שתייה קרה. אני מרגישה איך הוא
מסתכל עלי, חרמן כזה, והורי בכלל לא שמים לב. אני בטוחה שאם ההורים שלי לא היו
שם הוא כבר היה מתנפל עלי.


פאול
הקיץ הזה, עם הבגדים הקצרים והחושפניים, משגע אותי. אלה הופכת מיום ליום יותר
אישה. אני מתבונן בה ומדמיין את מה שיש מתחת לבגדים הקלילים שלה, זה מטריף
אותי!
אתמול ראיתי אותה כשחזרה מן הים. הביקיני הרטוב נצמד לישבנה והבליט כל קימור.
הייתה לה איזו שהיא חולצה דקיקה, נדמה לי שזו הייתה בכלל גופיה, שחשפה יותר ממה
שכיסתה. היא ירדה ממכונית מלאה צעירים, נופפה להם לשלום ופנתה לעלות לביתה. אך,
איך קנאתי בהם! בזמני, בחורות הגונות לא העזו בכלל ללכת ככה!
אני בדיוק עברתי במדרכה בדרכי לסופרמקט. נתקלנו, פנים אל פנים, היא לא יכולה
להתחמק. ניסיתי לפתח אתה שיחה קלה על חוויותיה בים, אבל ראיתי שאין לה סבלנות
אלי. בקושי התאפקתי מלגעת בה. היא עלתה במדרגות והותירה אותי בלב הומה.

אלה
ידעתי שזה יקרה! אוף, אוף, איזו טיפשה הייתי! איך לא נדלקו לי נורות האזהרה
בזמן! הזקן המגעיל הזה! איך הוא הצליח לעבוד עלי?!
אתמול בערב, אחרי שחזרתי מהים והתקלחתי, בקש ממני אבא, שחיכה ללקוח חשוב, לגשת
לדורה להביא לו את המסמך שהבטיחה להכין לו. היה חם ולבשתי את המכנסיים האדומים
הקצרים והצמודים ואת הגופייה הורודה עם הפרחים. פאול פתח לי את הדלת. מיד כשראה
אותי שמח וקרא: "בואי, בואי, היכנסי" ופינה לי מקום.
"מי שם?" קראה דורה מן המטבח. היא הייתה עסוקה, לשה בצק לעוגה.
"זאת אלה, היא רוצה את המסמך שהבטחת להכין לאבא שלה", ענה פאול כשהוא מתקדם
לעבר המטבח.
שמעתי אותם מדברים ואז הוא חזר אלי ואמר, בתמימות כזאת, "בואי, אלה, דורה
השאירה את זה בחדר השינה".
איזו מטומטמת הייתי! פשוט לא קלטתי! הלכתי אחריו לחדר השינה. בחדר שררה
אפלולית. הספקתי לעשות צעד אחד אחריו ואז הוא הסתובב אלי והצמיד אותי לקיר.
לפני שהבנתי מה קורה, תפס בזריזות בכתפיי והצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה רטובה
ומגעילה. השפתיים הנפוחות האלה שכל כך שנאתי להביט בהן היו עכשיו על שפתי! איזה
גועל! ברגע הראשון הייתי המומה, לא ידעתי מה לעשות! הוא החזיק בי כל כך חזק עד
שלא יכולתי לזוז. ניסיתי לבעוט בו ברגלי אבל הוא ספג את הבעיטות והתעלם מהן.
פיתלתי את גופי בניסיון להשתחרר מאחיזתו, אך ידיו אחזו בי כצבת. לאחר דקה
שנראתה לי כנצח הוא זז מעט וסלק את שפתיו ממני. ניצלתי את ההזדמנות, התכופפתי,
הדפתי אותו והצלחתי לחמוק החוצה. רצתי לדלת, פתחתי אותה וטסתי במדרגות.
כל הדרך הביתה בריצה, המשכתי להרגיש את השפתיים הרטובות שלו על שפתי. זה היה
כמו כוויה. התפרצתי הביתה - ישר לחדר האמבטיה. שטפתי את הפה שוב ושוב ועיני
התמלאו דמעות. אימא הרגישה, כנראה, שמשהו לא בסדר. היא נכנסה לאמבטיה ושאלה
אותי מה קרה. בין התפרצות בכי אחת לשניה, סיפרתי לה מה קרה. היא חיבקה אותי
ואמרה: "אלה, למה לבכות? פאול בסך הכל אוהב אותך כאילו שאת בתו. את יודעת שדורה
הייתה אצל הנאצים. הם לא יכולים להביא ילדים לעולם, אז הוא רצה לנשק אותך, זה
הכל".
יצאנו והתיישבנו על הכיסאות שבמרפסת. אני כל הזמן חשבתי על מה שקרה לי והתמלאתי
כעס ותסכול. אבא היה עסוק עם הלקוח. אימא ראתה את פרצופי וניסתה להרגיע אותי,
לשכנע שלא קרה שום דבר רע. כשאבא התפנה אלינו, גם הוא הגיב כמוה. הם לא הבינו
על מה ולמה אני כל כך נסערת.
אוף! אם ההורים שלי לא מבינים אותי, אז מי כן יבין?! איך הם לא רואים שקרה משהו
מלוכלך ומגעיל?! איך הם יכולים להחליק את הדברים ולהגיד שהכל בסדר?! כל זה בגלל
שהם חברים שלהם? בגלל שאבא צריך את דורה? אני, בתם היחידה, לא יותר חשובה?!
בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן ראיתי את הפרצוף המגעיל שלו מול עיני. שוב
ושוב שאלתי את עצמי למה הלכתי אחריו לחדר השינה, למה בכלל הסכמתי ללכת אליהם
להביא את המסמך, למה ולמה ותשובות אין!
בבקר, מיד כשהתעוררתי, צץ בי רעיון: לקחתי דף לבן ורשמתי עליו בטוש שחור ועבה:
פ א ו ל !
אם תעז עוד פעם אחת לגעת בי,
אפילו רק באצבע הקטנה,
אני תכף ומיד מתלוננת עליך במשטרה !!!
א ל ה

פאול

הגרוע מכל קרה! דורה מצאה את הפתק של אלה בתיבת הדואר שלנו. כשחזרה מהעבודה,
אני כבר הייתי בבית. ל"שלום" שלי בכלל לא ענתה. היא נכנסה וזרקה לי את הדף
בפרצוף. נעמדה מולי, שמה את ידיה על המותניים, העיניים החומות שלה שיפדו אותי
כשצעקה: "מה זה צריך להיות?!"
התבוננתי בדף והרגשתי חולשה בברכיים. ידעתי, ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש!
נאלצתי לספר לה הכל. מבט של בוז נשקף מעיניה כאשר הקשיבה לסיפורי. שפתיה
התעוותו בהבעת סלידה עמוקה והיא סיננה מבין שיניה: "התדרדרת לשפל המדרגה!"
ניסיתי להסביר, להמעיט מחומרת המעשה. גמגמתי, התפתלתי. היא המשיכה להביט בי,
בוז בעיניה והוסיפה: "חבל מאוד שבך לא טיפל ד"ר מנגלה!".