8 נרות, שמונה סיפורי אור והצלחה

הערב, בהדליקנו נר שמיני של חנוכה, ברצוני לספר לכם על שמונה רגעי אור להם הייתי שותף, רגעים בתהליכי שינוי וצמיחה שהתחוללו לאחרונה. למרות שמדובר ברגעים מאד אישיים, שהחוויה בהם כמוסה, חשוב לספר עליהם. שמונה אנשים, כל אחד והדרך שעשה, כל אחד והדרך שלפניו, שמונה שפתחו בפנינו צוהר לתהליך הצמיחה שלהם. רגעי הכרה חדשה שפרצו אל התודעה ללא התרעה. דקה לפני שנוצרה הבהירות לא ניתן היה לנבא שיופיעו. אולם מרגע שהתודעה קלטה אותם הם כאן, הם השאירו חותם. תוכלו להתרשם בעצמכם, לרגעים הללו יש פוטנציאל לשנות את האופן שבו אדם מכיר את עצמו. לשנות את הדרך בה הוא פועל בעולם. הרצון המשותף שלנו לשתף הוא קודם כל אות תודה לאותו קסם שהופיע והאיר פינה חשוכה. מאחר שאין מדובר בזוהר ובתהילה אלא בעבודה, אנו רוצים להראות ולומר: זה אפשרי ! ולא רק זאת, אחריותנו היא לראות ולהכיר בכך שהיה שם אור. לדבר עליו, לספר אותו, לקלוט אותו לעומק ולהפנים. כך תתפוגג החשכה שעלולה להמשיך ולאיים. חלק מהשמות שונו על פי הרצון האישי של הנועצים. הרגעים תוארו במדויק.


דורית מפלסת את דרכה אל מחוץ לעולם הבירוקרטיה. היא יודעת, ותמיד ידעה, שטמונים בה כוחות, אך מאז ומעולם הרצון והצורך להיות חלק ממסגרת חברתית מוכרת גבר על הרצון להוציא את עצמה לאור.
בשיחתנו השבוע נזכרה דורית בימי נעוריה, בהם מעולם לא מצאה עיסוק שהיה ממש אהוב עליה. והיום כאמא ל- 3 ילדים, היא יודעת היטב מה קורה לילד שעושה את מה שהוא אוהב. וכך, לפתע היא מספרת כמה היא אוהבת לצייר.

"אני רוצה לצייר על בד גדול.
לא משהו מוגדר, לא משהו שמישהו יאמר לי מה לצייר,
אני רוצה לצייר בחופשיות, בצבעים עזים.
אבל אני יודעת שלא אלך לקנות בד וצבעים".
רגע ארוך של שקט . . . והיא ממשיכה
"אני שומעת את הקול בתוכי שאומר : מה ? את הולכת להיות עכשיו ציירת ? הרי את לא תתלי את התמונה על הקיר, היא סתם תשכב במחסן.
אז בשביל מה בכלל להתחיל עם כל העניין הזה."
באותו רגע הרגשתי בכנות ובאומץ להישיר מבט פנימה ולראות חד.
היה זה רגע בו יכולנו להציץ יחד פנימה ולזהות קול מונע, קול ביקורתי וספקן, קול קשה ומשתלט.

הפעם הוא עלה כדי למנוע ממנה מלצייר, פעמים אחרות הוא מונע ממנה דברים אחרים. אולי זה הקול שמקשה עליה לעזוב את עבודתה הבירוקרטית ?
ברגע ספונטאני של כנות ובהירות הצליחה דורית, בעזרתי, לומר לאותו קול - אני שומעת אותך חוסם אותי. אני יודעת שאתה הוא זה שמקטין אותי. המשכנו להקשיב וגילינו שבמקום הזה יש עצב. יש מצוקה. הבאנו אור למקום אפל, שבמשך שנים גורם לדורית לא לזהות מה היא מרגישה. ברגע הזיהוי אלומה חדשה של כוח האירה פנימה, ואותו קול כבר איננו פינה נידחת. אני מאחל לדורית שרגע אור זה יוביל אותה להכיר ולזהות את כל אותם הרגעים בהם היא מוותרת לקול הביקורתי. למרות שאיננו רגע של "כבוד גדול" והצלחה, זהו רגע שמאפשר להקשיב לקולות החשש והביקורת. זיהוי אותם רגעים בזמן אמת יביא לשינוי.

נר שני של אור חדש הוא של חגית. אשת מחשבים כבר אחרי תחילת דרכה, שחשה הרבה תסכול בעבודתה הנוכחית. ישבנו בסדנה השבוע ועסקנו בזיהוי והיכרות של כוחות ויכולות ייחודיים. היא סיפרה על היכולת שלה לרדת לפרטים ותוך כדי שהיא מתארת את דרכה יכולתי לראות שהיא דווקא יודעת לראות את התמונה הגדולה, שהיכולת שלה לטפל בפרטים נמצאת לצד ראייה מערכתית טובה. לא בקלות היא נתנה לי לצייר תמונה חיובית שלה. היא עמדה על כך שעל היכולת לעסוק בפרטים היא תעיד בביטחון, אבל לגבי ראיית התמונה הגדולה, בזאת היא לא משוכנעת לגמרי והיא לא חותמת שזה תמיד לצידה. זמן קצר לאחר מכן שיתף חגי את הקבוצה ביכולותיו הנוגעות בנתינה, הדרכה, עזרה לזולת וכו'. חברי הקבוצה מכירים כבר זה את זה, ואני שאלתי מי רואה מוקש פוטנציאלי במה שמתאר חגי. לחגית היתה בהירות מהירה. היא שמה את האצבע על דפוס רצייה שעלול להכשיל אותו.
באותו רגע היה ברור שלחגית ראייה מערכתית כוללת. היא ראתה את היחס והקשר בין הכוח לחולשה. בדקנו אם היא מכירה זאת מעצמה, ושללנו את האפשרות שמתוך עצמה היא דיברה. היה זה מכלול המאפיינים של חגי אותו היא קלטה. מה זאת אם לא הבנת התמונה כולה ?
היה זה רגע של אור בהיר וחזק שיכול להאיר למרחקים. הנה היא חושבת מערכת ולא רק בעולם המחשבים המוכר לה, גם בעולם הרגשי. אני מאחל לך חגית שתיקחי את האור הזה ואל תתני לידיעה הזאת לעזוב אותך. הראי לעולם, למנהלים שמעליך, לחברים לצוות, ובעיקר לעצמך. יש לך את זה ! עבורי זה היה רגע של אור. גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, להאמין באחת היכולות היותר חשובות הדרושות לתחומי התעסוקה עליהם חשבתי בכיוון ההתפתחות המקצועי שלי בעתיד. לדעת שיש עוד מישהו שזיהה יכולת זו אצלך (ולא עוד סתם מישהו, אלא איש מקצוע) גורם לך להגיע ממקום אחר בתוכך (מקום הרבה יותר בטוח) ולהפגין זאת בביטחון רב יותר כלפי חוץ.
דרך אגב, גם הבוס הראשון שלי במקום העבודה האמין שהנני בעלת יכולת זו, וציין בטופס ההערכה השנתי כי עלי להמשיך ולפתח אותה. אני הדחקתי יכולת זו, מכיוון שבשנים האחרונות לא היו לי הרבה הזדמנויות לפתח ולהביא לידי ביטוי יכולת זו וכך לזקוף אותה לזכותי. תודה.

נר שלישי מדליק שמשון. נר טעון ורגיש. נר החרב המתהפכת של תהליך השינוי.
שמשון בעיצומה של תקופת היכרות עצמית עמוקה. הוא למד להקשיב לעצמו היטב, ומגלה כוחות ויכולות יצירה רבים ונפלאים. הוא למד גם הקשבה חדשה לאנשים אחרים, זיהוי רגיש של מקומות מתוכם הם פועלים, של בלבול, חשש, חשדנות, וכו' - הוא מתייחס לאיכות הצליל שהם מפיקים, ולא רק למשמעות המקצועית של הדברים, כמו שפעם היה קולט.
עכשיו, כאשר הוא מתקרב להכיר ולברר במדויק מה נכון לו, ומה לעשות עם פרנסתו בהייטק, בוקעים מתוכו קולות רועמים של תופי מלחמה, שאומרים לו תביא שקט. תן פתרון מוכר. אל תנסה ללכת למחוזות עלומים, הרי סיכון. בתוך כל ההתחדשות הזאת של שמשון יש ערפל. אין לו עדיין שמץ של מושג לאן מועדות פניו. הרגע שאותו אני הרגשתי משמעותי היה זה שבו הוא רואה חור נפער ולא ממהר לסתום אותו, פשוט נשאר שם. בעבר היה ממהר להעיף רגע כזה. הפעם הוא נשאר בו, גם אם אין עדיין פתרון. אני מאחל לך שמשון שחיישני ההקשבה שלך ימשיכו להוביל אותך, להראות לך מה נכון לך. יכוונו אותך למקומות שם תרחיב את היצירה שלך, ויעזרו לך להבטיח, שאתה פוגש אנשים בדיוק כמו שנכון לך לפגוש אותם.

נר רביעי מדליק שרון. נר הסדר והבהירות. לא היה לו קל לשרון להכיר בכל עוצמת הנר, אולי כי משמעות ההכרה בו היא גם אחריות לפעול מתוכו . . . שרון שיתף את הקבוצה במחמאה שקיבל מחבר לעבודה ממנו נפרד. זה אמר לו שהוא מסודר. הוא שמע את המחמאה ופקפק, הרים גבה ואמר, האמנם ? שרון יודע שיש לו יכולת ליצור סדר, שהוא קפדן ויכול לנפות ולארגן דברים, אבל עד כדי כך ? בהמשך הפגישה של הסדנה, בה עסקנו כאמור בזיהוי ואפיון כוחות אישיים ייחודיים, הסברתי את שלבי העבודה. ניסיתי להעביר במלים תהליך שפעמים רבות הוא חמקמק, יכול לחלוף על פנינו בלי נבחין שבכלל באותו רגע באה לידי ביטוי יכול מיוחדת שלנו. שרון, ברצון שלו לדיוק, בהקפדה המילולית שמתוכה הוא מקשיב, ביכולת שלו להישאר במקום עמום ולחפש שם בהירות, הפנה כלפי שאלת עימות, כי לא ניסחתי את הדברים מספיק חד וברור. הכוח שלו להבחין בחוסר דיוק, בסדר חלקי, הביא אותו לדרוש ממני תשובה יותר מפורשת, יותר מדויקת. כך הוא גייס אותי להביא את עצמי ברור ומאורגן יותר. גם עבורי וגם עבור שרון זה היה רגע של אור. אני נעזרתי בחיפוש שלו אחרי סדר כדי לראות שאני יכול להסביר באופן בהיר יותר, והוא קיבל שיקוף חי של תרומת היכולת שלו לחפש וליצור סדר. אני מאחל לך שרון שתדע להקשיב לכוח שלך לעשות סדר במקומות מטושטשים. שתמיד תוכל לקרוא ליכולת הזאת לבוא ולהיות לעזרתך. דע כיצד אתה מביא את היכולת החדה הזאת לידי ביטוי והלוואי שזו תוביל אותך ואת כל מי שנמצא איתך לבהירויות חדשות.

את הנר החמישי אני מדליק עם יעל. את תפקידה של יעל בארגון בו היא עובדת כבר מזמן הגדרנו כסוכנת השינוי. עיסוקה המקצועי בתחום העיצוב, היא שייכת למחלקת השיווק ועליה להגות את פריצות הדרך השיווקיות. לא פעם ראינו כמה קשה ומורכב תפקידה, היא צריכה לשכנע את חברי ההנהלה שהארגון זקוק לעשות דברים אחרת. כמביאת בשורת השינוי היא נדרשת לכוחות מקצועיים ניכרים, שבהם היא ניחנה. מה שהתברר השבוע, תוך כדי שהיא תיארה כיצד היא התמודדה עם קולות מחלישים של קולגות בישיבת צוות, התברר שבנוסף לאינטואיציה העיצובית – מקצועית, יש לה גם תחושה טובה מספיק לנתונים ועמדה פנימית של סמכות. מנהלת של ממש. כבר לא רק "סוכנת השינוי" אלא אשת מקצוע בעלת יכולת בשלה להוביל רעיונות ואנשים. רגע הבהירות היה סוג של הסתכלות לאחור והכרה בדרך שנעשתה, בשינויים שהתחוללו. הנה אני צומחת !

נר שישי מדליקות אורן וארנית. שמי אורן. שם שבחרתי לעצמי כאשר מלאו לי 35, עד אז קראו לי ארנית. את ארנית השם וכל מה שהשם ייצג עבורי לא היה לי קל להכיל. ארנית נשאה בקרבה הרבה הטבעות ראשוניות שליוו אותי במהלך השנים. היו בה שתיקות, פחד להתבטא, תחושת ניכור כלפי העולם וגם כלפי עצמה, חשדנות, חיפוש אחר האכזבה הבאה, תחושה של ביקורת ושיפוט עצמי, פחד להתחיל ולבטא את אהבותיה וכישוריה ולחלוק אותם עם העולם. במפגשים עם אמיר הופיעה לה גם ארנית. ארנית היוותה מאין רגל תותבת לאורן. לאורן אין תחושה של ארנית – מעין גפה מיותרת. אך ארנית מהווה חלק חיוני לצעידה של אורן בעולם. מעין עסקה נרקמה בין השתיים, עסקה שנקבעה על ידי אורן, אורן תתייחס אל ארנית כי היא זקוקה לה לשם תנועתה, אך ארנית בתמורה לאותה תשומת לב חיונית לה, תניח לאורן לנפשה, תעזוב אותה בשקט, לא תבקש מעבר לכך. אורן חשה שארנית מטרפדת את חייה. לא מאפשרת את אותה לקיחת אחריות שאורן ייחלה לה – בהתנסות, בביטוי, בהעצמה ובצמיחה מתוך השתרשות. הייתה הפרדה ברורה בניהן, לכאורה. יום ולילה, טוב ורע, אור וצל. קטבים. הרגע בו אני רוצה לשתף היה הרגע שבו פתאום חשתי את הברור מאליו, אך עבורי זו הייתה מאין תחושה של "יוריקה". הבנתי שאני אמורה לתת לארנית את כל תשומת הלב ולומר לה בואי, היכנסי, תשהי, את חלק ממני, רגע של איחוי. זה היה רגע של ריפוי, תותבת שהוזרמה בה רוח חיים, חלק בי שכבר לא מרגיש נטע זר, אלא מהווה חלק מהשלם. זה היה רגע של השלמה, קבלתי את כולי כשלם חי ורוחש. השקט חלחל לכל כולי, איברי תנועתי התמלאו בחיים של הכרה, זיהוי ואיחוד. מעולם לא הפגשתי בין אורן לארנית. לא יצרתי שדה שבו הן יכולות פשוט להתוודע זו לזו. מבלי שאחת תלמד או תחנך או תקרא לסדר את השנייה. מבלי שתהיה היררכיה או מלחמה ביניהן. פשוט מפגש. המרחב בו יכול להתקיים המפגש הזה הינה אותה ישות שלישית שנוצרה בתוכי מתוך התמהיל שמתקיים בי – למרות סירובי העיקש להכיר בו.
ישנה כבר ישות שהינה אורן – ית, היא זו שתהווה את המארחת לשתיהן , ארנית ואורן, למפגש. מפגש שיוכל להתאפשר מתוך אותו זמן שכרגע מתקיים בי ומכיל בתוכו את האהבה, שיכולה להפוך את אותו זמן, להזמנה.

נר שביעי תדליק שרי, אשת אקדמיה מצליחה. השיחה שלנו אפשרה לה לראות שהיא לא כל כך אוהבת את החלק הפרונטאלי בעבודתה, את פונקצית העברת הידע. "אני הרבה יותר נהנית בדיאלוג בגובה העיניים, בשיחה הזורמת שאני יוצרת", ומתוך כך שחזרה לפתע שרי, "אצלנו בין האחים תפקידי היה להיות "הלמדנית", לקחתי על עצמי תפקיד זה והלכתי בתלם. חלק מהמסר המשפחתי אלי היה חס וחלילה שתהיי מוצלחת במיוחד, אל לך להצטיין יתר על המידה. זאת היתה המסגרת שלתוכה ביקשו לשייך אותי ובתוכה חייתי." נראה, שאולי ההוראה הפרונטאלית מחזירה אותה לחוויה הפנימית המצמצמת של "בתלם".
היה רגע אחד בפגישה שבו פניה קרנו, כאשר סיפרה כיצד קמה ויצאה לחו"ל למספר שנים. שם חייתה בחופש וללא כובד הציפיות, מתוך חופש פנימי מלא. כשפרקנו לחוליות קטנות ומובחנות את מכלול תפקודה ראינו שיש בה יזמית, מנחת תהליכים, מכוונת מומחים נוספים, מנהלת בעלת סמכות פנימית ניכרת. כאשר הציגה את הפרוספקט של הפרויקט העצמאי החדש שלה, שריגש אותי מאד, ראיתי כיצד היא כבר פוסעת בצעדים חדשים ויוצאת מתפקידה המסורתי כ"למדנית" ומתחילה לראות את עצמה על שביל חדש של אתגרי עשייה חדשים. אני מאחל לך שרי שרבים יראו את האור שקורן ממך כאשר את חשה חופשייה ונותנת מעצמך ללא סייג וללא חשש.

נר שמיני מדליק מיכאל שנמצא בצומת של קריירה שנייה, בתום שירות ארוך במסגרת גדולה. בשתי הפגישות האחרונות שלנו מיפינו את המקומות הפנימיים מתוכם הוא פועל, ויחד ראינו מאזן לא חיובי בין כוחות לחולשות. ראינו כיצד היזם והאיש היצירתי שבו מפנים את מקומם לטובת הסתגלן, ההולך בתלם. ראינו כיצד החשש להיכנס למחויבות של קבלה ונתינה מקבל צורה של חוסר הובלה, למרות רעיונות וכוחות נפלאים.
מיכאל אמר לי "אני מכיר את עצמי", בבחינת מה כבר חידשנו, מה ? אתה בטח חושב שאני הולך להשתנות . . . כאשר פתחנו את השיחה וראינו כמה לא טריוויאלי להתבונן ולראות מקומות הישרדותיים אלו אמר לי מיכאל שהוא מתכוון לתלות לצד המיטה את המפה שעשינו. להתבונן בה לפני השינה ולשנן אותה לעצמו. באותו רגע הרגשתי את עוצמת המחויבות הצנועה שלקח על עצמו. לנסות לזהות את "מקומות האין" מתוכם הוא פועל.
למרות הרצון הגדול לצאת כנגד אותן עמדות לא היתה שם הסתערות, גם לא אדישות של "אני מכיר את עצמי", היה שם איזון חדש בין רצון לשינוי ובין קבלה עצמית. בין נחישות לנסות, לבין ידיעה עד כמה קשה לו לעשות שינוי.חשתי שמיכאל הולך בדרך חדשה, המכילה ספק ותקווה גם יחד. אני מאחל לך שרגע הבהירות הזה, על העוצמה שיש בך לצד הקושי לתת מעצמך ולקחת לעצמך, ילווה אותך בכל פעם שתראה את "מקומות האין" באים ומנסים לקחת שליטה. אני מודה על האמון שאנשים אלה נותנים בי, שפתחו בפני בכנות ובאומץ גם את המקומות הקשים והלא מחמיאים, לכאורה, שלהם. לכאורה אני אומר כי כולנו יודעים שרק מתוך קבלה מלאה מתחוללת צמיחה משמעותית. גם אם היא נראית כתהליך שבו הצעדים אינם תמיד בביטחון מלא קדימה, נראים מהוססים, מפוחדים, נרתעים, אלה הצעדים המתאפשרים. זהו הריקוד הנכון לכרגע. אני מאחל לכל מי שמוכן להקשיב לעצמו שיעשה הכל כדי לגלות את רגעי האור שהדרך צופנת לו.
תודה על ההקשבה.

www.amirdror.com