|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דף הבית > כתבות > המאהב הוא סיפור קצר לחג שלא מחדש כלום: הגברים הם שפנים הם שפנים הם שפנים | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
המאהב הוא סיפור קצר לחג שלא מחדש כלום: הגברים הם שפנים הם שפנים הם שפניםמאת:עמדתי מול חנות הצעצועים. לבד. ערב חג. בבית חיכו לי בעל וילדים. אנחנו גרים רחוק מכאן, מדיזינגוף סנטר הרועש הזה- אז מה אני עושה כאן. אני עומדת מול חנות הצעצועים ואיש לא עומד לצידי. אבל היה רגע נתון, רגע אחד בחלל הזמן שעמדתי כאן ואיש אחד עמד לצידי. הוא היה כאן, אני זוכרת שהוא היה כאן. אני נשבעת שהוא היה כאן. אני אפילו זוכרת מה הוא אמר. כל מילה שהוא אמר- אני זוכרת. שעמדנו שם, בדיזינגוף סנטר, מול חנות הצעצועים והחזקנו ידיים. החזקנו ידיים ואני חשבתי: אלוהים אדירים, אני בת 50 ואני מחזיקה ידיים בסתר, עם גבר צעיר ממני, גבוה ממני, מקסים ממני, והוא מאוד נמשך אלי, ואני כבר בת 50, נשואה עשרים שנה לאותו גבר שלא מכבד אותי ולא מעניין אותי ולא מזיין אותי . ואז אמרתי לו, למאהב, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לך. כל עשרים שנות נישואי חיכיתי לגבר כמוך שיבוא ויחטוף אותי למסעות קסומים לצד משאות נישואי הכושלים, והנה הגעת, והנה אנחנו עומדים יחד בדיזינגוף סנטר, ומחזיקים ידיים, ואני כבר בת 50, ולשנינו יש ילדים, והנה אנחנו---.
ובכל זאת עכשיו אני עומדת לי לבדי בדיזינגוף סנטר, מול חנות הצעצועים, ואיש לא מבחין בי, והחיים לא סופרים אותי ממטר: אישה מרושלת, בת 50, משקפיים עגולות מידי, כתפיים שמוטות מידי, שיער פרוע. מי היה מאמין שמישהו אהב את האישה הזאת אי פעם, זה בטח מה שאמרו אנשים שעברו על פני הדמות הבלתי נראית שהשתקפה בחלון הראווה של חנות הצעצועים. ערב חג, ואני עומדת לבדי מול החנות הזאת, ואני זוכרת בדיוק מה לבשתי אז, ומה הוא לבש, ומה אני אמרתי ומה הוא אמר. אשתו היתה אז בביתם, ממתינה לו, בעלי היה אז בביתי, ממתין לי. שני הבתים האלה היו במרחק 40 דקות נסיעה מחנות הצעצועים בדיזינגוף סנטר, ונראה כאילו עולם שלם עומד בנינו. נראה היה כאילו אנחנו יכולים לעשות הכל, אפילו סקס, לו רצינו, הכל פרוץ לפנינו והרשות היתה נתונה, ואפילו השגנו כרטיסים להצגת הקולנוע האחרונה לפני החג. איזה סרט ראינו, אני שואלת את עצמי, כשאני עומדת מול חלון הראווה של חנות הצעצועים. ואני יודעת בדיוק מה יהיה צעדי הבא. זה הרי ברור. אני אסתובב, ואני אלך, בדיוק כמו שהלכתי בשבוע שעבר, אל קופת הקולנוע, ואז אדע איזה סרט ראינו אז. הנה אני הולכת. והנה הקולנוע. והנה אפילו אותה סדרנית עומדת בפתח. היא מביטה בי. האם היא זוכרת אותי. האם היא זוכרת אותו, האם ידעה שהוא היה המאהב שלי. האם היא זו שנכנסה באמצע הסרט כשמישהו מהצופים התלונן על הזוג שנשימותיו הכבדות הפריעו את הסרט. האם היא הבחינה שלמאהב היו כתפיים רחבות ועיניים יפות, האם היא הבינה שתינינו אהבים בשורה האחרונה כי אין לנו בית בקרבת מקום וכי לידיים שלנו היה קצב משלהן ולא יכולנו לעצור בהן. שלחנו ידיים זו לגופה של זו, ושלחנו שפתיים, והרטבנו זה את זו ולחשנו זה לזו מילים של אהבה אחר הצהריים. הנה הקופאית, הנה הקולנוע, הנה התמונה של רוברט רדפורד. בעלי דומה לרוברט רדפורד, כשהוא לא מגולח. הוא בן גילו, יפה כמוהו, בהיר מבע, בהיר עיניים. בעלי יפה יותר מהמאהב שלי, עשיר ממנו, אמיץ ממנו, ישיר ממנו, אפילו הזין שלו גדול יותר, אני מניחה. ובכל זאת- עובדה שאני נשואה לבעלי ומאוהבת במאהב, למרות תנאי הפתיחה הירודים שלו. בפעם הראשונה נפגשנו בחניה בדיזינגוף סנטר. אני חניתי מימין, והוא חנה לידי. הי, את מוכרת לי, הוא אמר. צחקנו. שנינו הגענו לעיר הגדולה מן הגליל. שם נולדנו, שם גדלנו, שם חיכו לנו ילדינו. הוא סיפר על עצמו, אני סיפרתי על עצמי, שנינו היינו מיואשים מנישואינו. שנינו ניסינו לשקם, שנינו התעייפנו. שנינו חיפשנו מיטה חמה אחרת, אחרי עשרים שנה. "אני לא הטיפוס הקלאסי של המאהב" אמר המאהב, "אני לא אחד שמחפש התרגשויות. אני מחפש קרבה. אני מחפש חום ואהבה. אני מחפש לתת." הלב החסיר פעימה. קחו אישה בודדה שנשואה עשרים שנה, תגידו לה "אני אחד שמחפש לתת" ותראו מה קורה לה. היא מאבדת את הראש וגם כל שליטה עצמית. ועוד הוסיף המאהב ואמר: "אין אצלינו היסטריות, יחד הגענו להחלטה שאנחנו רוצים להפרד." לא התעניינתי בפרטים יותר מידי: עוזב, לא עוזב, כשבחורה מחפשת זיון ומציצה קלה, וקצת חום והערצה, לא ממש איכפת לה אם "המאהב" הנבחר הוא אחד שעוזב או שכבר עזב. אחרי הכל, למצוץ אפשר בכל חדר מדרגות אפלולי, בכל מושב אחורי, בכל די יוז מעופש. חוץ מזה: בסך הכל הכרנו שבועיים. אז נכון שמי שהיה מאוהב או לפחות מהופנט מאהבה, מבין שבשבועיים אפשר להגיע רחוק. אנשים שמתנשקים הרבה מבינים את טעם החיים של האדם מולם הרבה יותר לעומק כשלשונם מתחבקת בלשונו. טעם הידיים, טעם הגופות הבוערים להגיע, טעם הקולות המתים להשתחרר בעוצמה רבה מתוך הגופות הכמהים להשתרג זה בזו. טעם הפגש הגופני הראשון הוא דבר שלא שוכחים ימים רבים: האישה אומרת: בעצם, אתה הראשון שלי. הגבר אומר: את נהדרת. העור שלך כה חלק, עינייך כה בורקות. האישה אומרת: כבר שכחתי איך זה, אני לא יודעת איך זה יהיה. המאהב אומר: אני אזכיר לך. תני לי רק לרדת לך, אני מתחנן תני לי רק לעשות לך. האישה רוצה לבכות. הוא הראשון שלה, היא חוזרת ואומרת, כי בעלה כמו לא נחשב כלל. והיא לא רוצה להכנס לזה בכלל ולשאול את עצמה: מתי הוא רצה לרדת לה, מתי הוא נגע בה בעוצמות כאלה, מתי בפעם האחרונה היתה בעיניו תשוקה כזו מתי יכול היה לטלטל אותה בעוצמה כזו. מתי כתפיו היו רחבות כל כך, מתי עיניו מעריצות כל כך, וחמות, ומאוהבות. אהבה. הס מלהזכיר אהבה. בני חמישימים לא מזכירים אהבה ומתרחקים מאזכורים רגשיים כאלה כמו מאש. אין טעם להגיד אהבה כשבעצם מתכוונים לתשוקה. אין סיבה להגיד רגש כשבעצם רוצים להגיד זיון מהיר וטוב. למה להדביק תוויות כשבעצם רוצים רק לקלף אותן. והם קילפו, בשבועיים, קילפו וקילפו וקילפו. אף אחד לא תהה האם אפשרי וראוי לבטוח באחר. הכל היה מובן מאליו: מובן מאליו שהוא עומד לעשות שינוי בחייו. מובן מאליו שהיא לא מתכננת שינו כזה בקרוב. מובן מאליו שחיכתה לו כל חיי נישואיה, מובן שהוא לא עוזב את הבית בגללה. הכל היה מובן מאליו פחות או יותר, כי הוא אמר וכי היא אמרה. אחר כך הם התרכזו בעשייה: הוא נשך אותה בעורפה, כמו שהיא אוהבת, היא אמרה לו בבקשה תפסיק, הילדים יכולים להתעורר, והוא ויתר, אבל אחר כך הוא אמר לוי אותי למכונית, והיא ליותה אותו והם נכנסו פנימה ודיברו עוד שעה ארוכה, ואז הוא אמר לה, תני לי, אני מתחנן, והיא היתה כ"כ מופתעת מזה שהוא רצה לתת ולא לקחת, עד שהסכימה לו והוא ירד לה במכונית, והיא גמרה תוך דקה. ואח"כ הוא נישק אותה, ולא היה איכפת לו הטעם שלה והוא לא ירק אותה החוצה ורץ להתקלח, והוא עוד אמר אם היית יכולה לשבת לי על הפנים עכשיו, זה היה נהדר. והיא דמיינה את המצב ההיפותטי הזה מאז: היא יושבת לו על הפנים, והוא מוריד אותה לאיטו מפניו אל אשכיו, מקפיץ אותה על ביציו, מעלה אותה אל פניו וחוזר חלילה והיא מתפוצצת וזרמתה מרטיבה את פניו כאילו זרם מים נפרץ על מצחו. כפות ידיהם מחפשות קפל גוף לעגון בו, פיותיהם מסרבים להנתק זה מזו. לא היה איכפת לו שהיא מלאה או לא, שטוחת חזה או לא. לא היה איכפת לה הגודל שלו, או הגובה שלו, או סוג השעון שענד. ככה זה כשמכירים שבועיים, והדרך אצה לה וממהרת, והחורף עומד בשער, וכל פיסת חמימות נחשבת לאוצר בלום של קרבה. בעולם היו בזמן הזה סערות גדולות. רוחות שהפכו בתים על פניהם, סופות שהבריחו בני אדם לארצות אחרות. בניו אורלינס נמחקו שכונות שלמות מעל פני האדמה, בפלורידה חיכו בחיל ורעדה לוילמה שאחרי קתרינה. כאן, בארץ, רק סתיו: ובכל זאת ההרגשה הכללית היא כאילו סופה עברה דרסה וטרפה את כל הקלפים. עיניים מלאות דמעות, לב שבור וחורק מכאבים. היא עומדת לבדה מול שער העיר, נזכרת בפגישה הראשונה, בדיוק כאן, לפני שבוע-שבועיים. עכשיו היא לבדה, והוא לבדו ואין לה מושג מה איתו. השיחה האחרונה היתה לפני ערב החג. דברו על הא ועל דא. היא אמרה מה שלומך, והוא אמר ואיך את, היא החליטה לא לספר, כדי לא להעיק, והוא סיפר בהרחבה. היא לא סיפרה על חגיגת יום ההולדת העלובה שלה. על הארוחה שהכינה ועל הבעל שלא הגיע וכשהגיע לא זכר, וכשזכר, לא עשה מזה עניין. נחגוג ביום אחר, אמר לה, אני מת מעייפות. היא לא סיפרה איך למחרת בבוקר הוא ביקש ממנה לכתוב צ'ק והיא אמרה רק רגע, אני רואה משהו בתוכנית הבוקר בטלויזיה. עכשיו, אמר בעלה, מטומטמת אחת. עכשיו. משלא נענתה, הוריד את השלטר על הבית. עכשיו, סינן, מייד עכשיו, טיפשה שכמוך. אשתי כל הזמן בוכה, הוא אמר. הוא מחפש דירה. אשתי משוכנעת, הוא אמר, שאת הסיבה לעזיבה החפוזה. עיניה נפערו בבהלה. אני הסיבה?! היא אמרה. אני מכירה אותך רק שבועיים. אתה יותר בדיה מאשר מציאות. זאת הנקודה,הוא אמר. הבדיה. ומבלי שיהיה לכך כל הסבר הגייוני, היא ידעה מייד. הנה זה נגמר. המאהב עזב אותה וחזר אל אשתו. עוד לפני שהכל התחיל, זה כבר נגמר. והנה היא עומדת עכשיו באותו מקום ובאותה שעה, ריקה מכל תוכן ומכל הבעה, וחושבת על המאהב שעזב אותה. לא שהוא אמר. אבל עובדה. לא שהוא הסביר, אבל האלם הפלפוני הוא הוכחה מספיק טובה. 7 ימים עברו מאז שנאלם ונטל את כל סודותיה עימה: חיי נישואיה, עיוויי בעלה, כאבי ליבה, צפונות חייה, אהבת ילדיה, תקוותיה, תוכניותיה. היא אמרה לו דברים שלא ההינה לומר לעצמה. הניחה על שולחנו נתונים שלא מסרה לחברות הנפש שלה, והנה, יחד עם כל פרטי חייה, הוא הלך ונעלם. הלך ונאלם. משעבר שבוע ימים ואף טלפון לא הגיע, היא עמדה שם, מול שער העיר, וצלצלה. -נו, הכל בסדר? היא שאלה בקולה הכי שגרתי שהצליחה לייצר. -בסדר, בסדר, מה אצלך? נעלמת. היית בחו"ל או מה? -לא, לא, אני כאן. כמובן אני כאן. -איפה זה כאן? -בדיזינגוף סנטר. -וואללה? מה את עושה שם? -מחכה לך. -מה, קבענו? דממה. הוא השתעל. אה, הוא אמר. מחכה לי.... אני מבין. "תקשיבי, זה לא הולך להיות, מה שחשבנו," הוא אמר. "אנ'לא יכול עכשיו. אני בדרך לעזוב את הבית, הכל נורא טעון, אשתי משוכנעת שאת הסיבה לכל זה ואני לא יכול לעמוד הלחץ הזה, אז תראי, לעכשיו זה לא מתאים. אנ'לא יכול. אח"כ נראה. אני ארים טלפון, אני מבטיח. הלו? הלו? את שם?" אבל היא כבר לא היתה. עמדה מול אולם הקולנוע, גילתה שאין לה כסף לשלם לחניה, ןפרצה בבכי נוראי. -סליחה, גיברת, אמרה לה הבחורה בתור למכונה, את מפריעה. -אין לי כסף לחניה, היא התייפחה. -אנ'לא יכולה לעזור לך, אם תואילי רק לזוז הצידה בבקשה--- וזהו, זה היה זה, והיא זזה הצידה, וידעה: עליה לחזור הביתה לבעלה, מובסת כמו נמרה פצועה. מעוכה כמו יונה שנפלה מן הקן, עלובה כמו כלב שמשאית דרסה מבלי משים. ערב חג. המאהב עזב. ערב חג, המאהב עסוק בכאבו, בחיבור ביתו או פירוקו, ואין לו מקום בליבו לנשים שמפילות עליו חיכיון של 15 שנות נישואין רעועות. יש לו מספיק משל עצמו עכשיו. ובעומדה לבדה מול המכונה האוטומטית ואין לה אפילו חמישה שקלים לשלם את חובה, היא לא ידעה "שהמאהב" שלה היה "מקצוען". אחד ששוכב עם כל אישה שבורת לב שהוא מוצא בכל פינת רחוב מכוח ההאגדה האורבנית השגורה על פיו, שהנה, או-טו-טו הוא עוזב את הבית. היא לא יכלה לדעת שהמקצוען שלה שוכב עם הנשים הבודדות שהוא מוצא, מעניק להן לילה ייחודי, ונוטש אותן כבר למחרת. היא לא ידעה שהיתה לו מדיניות של לא להשתמש בקונדום, היא לא יכולה היתה לדעת שהוא הטיפוס ה- "לא מתחייב" שהתחייב פעם אחת, ונכשל, נשאר לנצח והתגורר בתוך בנישואים מתים וריענן אותם על בסיס יומיומי בנישואיהן המתים של נשים עצובות. היא לא היתה יכולה לדעת, בעומדה שם, מול היציאה לחניה, שאשתו של המאהב היתה מבוגרת ממנה ואמידה ומוכשרת ממנו ולפיכך הבטיחה את תלותו הכלכלית בה עד יומם האחרון. היא לא היתה יכולה לדעת, שם, בסנטר, שבין המאהב לאשתו יש דיל סגור: אהבות בנות שבועיים הן דבר מותר. יותר- אסור. המאהב היה מחזיק את נשותיו העצובות לילה אחד בד"כ, ואיתה הוא מתח את החבל כמעט מעבר למותר. כשהגיע הרגע, הוא אמר לה רק: תקשיבי, זה לא הולך להיות, מה שחשבנו, וביי לך. ועם טעם המשפט הזה, היא עומדת עכשיו, בערב החג, בדיזינגוף סנטר, נטולת אוויר לנשימה, נטולת 5 שקלים למכונה, ונטולת תקווה שדברים טובים יכולים עוד לקרות לנשים כמותה: מלאות, שטוחות, שמוטות כתפיים, בנות חמישים ושתיים.
נוצר:
20/10/2005 19:13:00
עודכן: 23/10/2005 08:27:00
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
צוות האתר צור קשר הרשמה לאתר תקנון פרסמו אצלנו מפת אתר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חדשות
,
חדשות
,
זכויות
,
SHOUT
,
בריאות
,
הורות
,
צרכנות
,
תיירות
,
הכרויות
,
קניות
,
טיפוח ויופי
,
אופנה
,
ביגוד
,
תכשיטים
,
אלטרנטיבי
,
תרבות
קהילה
,
תזונה
,
כושר
,
ראיונות
,
עיצוב פנים
,
ארכיטקטורה
,
נשים בממשל
,
עסקים
,
קולינריה
,
מתכונים
משקאות , יחסים , עינוגים , הריון ולידה , קולנוע |