על הצורך האינסופי של האדם למצוא פרטנר אליו יוכל להפנות רגשות

אחד הסרטים מעוררי המחשבה בהם צפיתי מספר פעמים הוא: "אודות שמידט". הבימאי, אלכסנדר פיין, יצר ב-2002 סרט מיוחד במינו (וכעבור שלוש שנים את

"דרכים צדדיות" המיוחד לא פחות). בסרט אודות שמידט, קובע באופן מקצועי וסמכותי וורן שמידט, הדמות העיקרית בסרט, כי גבר שפרש לגמלאות וחי לבדו (לאחר שהתאלמן למשל), תוחלת חייו בממוצע היא 7 שנים. התוחלת משתנה, הוא ממשיך, אם הוא נישא מחדש.
כל כך פשוט. אדם, גבר או אישה, חייבים לחיות למען משהו ועם מישהו. אם שני הרכיבים הללו חסרים, הולך ונמוג העניין של האדם בחייו. הגוף חש בכך ומגיב.
מרכיב זה הוא חוט השדרה בהצגת התיאטרון החדשה המועלית בימים אלה בתיאטרון הבימה: מועדון האלמנות העליזות, בבימויו של אילן אלדד.
המחזה נשען על: ליא קניג (לוסיל), רבקה גור (אידה) ודבורה קידר המרשימה
(דוריס). שתי דמויות מצויות ברקע: אילן דר (סם) ויעל עמית (מילדרד).
זהו מחזה העוסק בנשים וגברים בגיל מבוגר שהתאלמנו מבני זוגם עימהם חיו
עשרות שנים. גם אם מדלגים על היחסים השונים שהיו בין הזוגות השונים, ברור
לחלוטין שכתוצאה מהמוות נוצרה ריקנות אצל הנותר בחיים. וריקנות זו מונעת
בעדם להמשיך ולחיות את חייהם ולהפיק מהם את האושר המרבי.
כדי להסתיר את הריקנות הן יוצרות מועדון משולש של אלמנות עם מכנה משותף:
הבעל המת. נשות המועדון נפגשות לעיתים קרובות, מרבות לבקר בבית הקברות,
ולמרות אופיין השונה הן נסמכות זו על זו. לוסיל מפתחת דמות שטוחה וריקנית,
הממוקדת בהנאות החיים: לקנות ולהבליט את חיצוניותה, לעיתים בצורה פתטית,
וליצור, באמצעות דיבורים וסיפורים, תדמית של אישה יצרית המחליפה גברים
בקצב מסחרר. המוטו שלה, הוא: היא רוצה עוד!
בצד הקוטבי ההפוך מצויה דוריס שעולמה חרב עליה עם פטירתו של בעלה ומאז היא מקדישה את זמנה לטיפוח זכרו והתרפקות נוסטלגית על העבר. אצל דוריס,
לא יתכן פרק ב בחיים. זה יחלל את זכרו של בעלה שנפטר. למעשה היא מעבירה את הזמן עד שיגיע יומה להצטרף אליו. המוטו שלה הוא: היה לה מספיק!
דבורה קידר הרשימה אותי מאד בטבעיות הקולחת בה הציגה את דמותה של דוריס.
בתווך, ממוקמת אידה. אישה מלאת רגש וחום. היא מתווכת בין שני הקטבים –
שתי חברותיה, ומנסה לרצות את שתיהן. אולם, בעומק ליבה היא מייחלת לבן זוג.
לגבר שיתייחס אליה, שילטף, שיחבק. הנפש יוצאת אל הדמות המתלבטת במהלך
המחזה בין גישתה המפתה של לוסיל (צריך להשתמש בגברים ולא להתקשר נפשית
אליהם) לבין גישתה הפטליסטית של דוריס (לשמור אמונים לבעל, גם לאחר מותו).
לתוך הקלחת הזו נזרקת הדמות של סם, אלמן חדש וג'נטלמן שנכנס למשחק.
שתי נשים נושאות אליו עיניים. לוסיל ביצריות מגוחכת ואידה בתקווה ובעניין.
מה יהיה הסוף, לא נגלה. נציין רק שהמחזה מעורר מחשבות אצל אנשים צעירים
וגם מבוגרים על חשיבותה של זוגיות. על הצורך האינסופי של האדם למצוא פרטנר
אליו יוכל להפנות את כל הרגש או התסכול שנצבר בקרבו בכל יום של החיים. על
העובדה המוכחת שוב ושוב כי לא טוב היות האדם לבדו.