האם תרבות התרפיה מעודדת תחושות של אין אונות והתמקדות בכשלון

האם תרבות התרפיה מעודדת תחושות של אין אונות ופגיעות בקרב אנשים, ומעודדת התמקדות בפגיעות ובכשלון?


תן לה אצבע והיא תחפוץ בכל היד, אמר פרויד קשישא על הפסיכואנליזה, נראה שכבר אז ב1900 ראה את הנולד. כיום, בתחילתה של המאה ה21 לא רק שאיננו מסתירים את היותנו נתונים לחרדות, לדכאון, להפרעות פסיכוסומטיות, להתמוטטות עצבים ולאובססיות כאלה ואחרות אלא שהבון טון הוא לשוחח , להתוודות , לשתף את כלל האומה (ראה תוכניות אופרה ווינפרי וג'רי ספרינגר) בנוירוזות שלנו, בתסביכים, ולחשוף את הכל בפני כולם!
בספרו, "תרבות התרפייה" בודק הפרופסור לסוציולוגיה פרנק פורדי את הפנומן הזה. אנו מתייחסים ברצינות תהומית לרגשותינו הוא אומר, מה שנשמר בעבר כסוד אישי- משפחתי כמוס, הפך לנחלת הכלל.
השאלה היא אם גילויי הלב והנפש הללו מועילים לנו באמת? אין ספק שהם תורמים למודעות ולפתיחות החשובים להתפתחותנו האישית והחברתית, להשבתם של חולי הנפש אל "תחום המושב" הקהילתי, אך האם הפכנו לאנשים מאושרים יותר בעטיין?
יש הסבורים כי הפסיכותרפיה המודרנית הינה תחליף למוסדות ככנסיה, רבנים, שאמאנים רופאי אליל אשר "טיפלו" בנו בימים עברו.
האם העלייה במספרם של המטופלים בתרופות נוגדות דכאון היא רק תוצאה של הגברת המודעות או שמא הפכנו לאנשים אומללים יותר משהיו אבותינו?
בדבר אחד אין ספק: הפכנו לאנשים אלימים יותר!
הסטטיסטיקה מראה כי מעשי האלימות גברו פי 50 בחמישים השנים האחרונות .
היום אנו יותר מדוכאים קלינית, צורכים יותר תרופות, מכורים לסמים, לאלכוהול, לקניות, לאוכל, נתונים לחרדה. אך מהי באמת ההגדרה הנכונה למצבנו?
הציבור אינו מוכן לשאת עצבות או חששות, הדרישה לאיכות חיים גבוהה ולאושר, שדחפה בעבר לעבר מיצוי עצמי, יצירתיות ואתגרים מקבלת מענה - אינסטנט בתרופת הפלא: הפרוזק! ממש ויטמיןP המחולק לכל דורש כמעט, לדברי הרופאים.
הפציינטים שלי אינם מסתפקים עוד ב"סתם" בריאות טובה, והעדר מחלות, הם מבקשים להיות "מאושרים", לנצל את החיים עד תום! אומר הפסיכולוג ד"ר גיסט , הם סבורים שביכולתם לשלוט בחייהם ולנווטם באמצעים כימיים.
אנשים ייטיבו לעשות אם יעזרו יותר בבני משפחתם ובחברים ולא ימהרו לפנות לקבל סיוע פסיכולוגי או תרופתי, הוא מוסיף.
הרי בסופו של דבר מותר לנו להכשל ואפילו להיות עצובים להיות עצובים...
גם עצים נמצאים בשלכת כמחצית מחייהם וזה בסדר! אומר יוסי בנאי,
אם לא נהיה עצובים לעיתים כיצד נעריך את האושר?
.