משטבעו את מטבע הלשון "משפחת השכול" עוד לא ידעתי שכול

ואחי שותק, אמיר גלבוע.



משטבעו את מטבע הלשון "משפחת השכול" לא הייתי במשפחת השכול, ומשהייתי במשפחת השכול לא הצלחתי לרדת לסוף דעת הצירוף הלשוני. ולא איני זקוקה לפירושים לשוניים למושג. הפירושים כתובים על פנינו פני משפחת השכול. ובכל זאת ניגשתי למילונים וללקסיקונים בניסיון לתהות אחר המושג "שכול" כמבקשת להיות אקדמית, כמבקשת לנתק את הרגש מן השכל. לנסות לעטות לכבוד יום הזיכרון עמדה מדעית ופחות עמדה אישית, פחות מעורבת יותר מרוחקת, פחות אינטימית יותר מפענחת.




















המונח שְכוֹל במשמעותו המילונית "מצבו של אדם שילדו מת"(רב מילים יעקב שויקה), במילה ומילה (אוצר המילים הנרדפות איתן אביניאון) שם התואר שַכּוּל : בודד, גלמוד יתום, ערירי. ושם העצם שם מעניק למושג שני פירושים: פירוש ראשון גלמידות, דלדול, ערירות(בדידות), ופירוש שני: אובדן הבן, שיכול.
מעניין ההגדרות מתייחסות למושג במובן מצומצם ומייחדות את הגלמודות והיתמות לדרגת ההורים. באמת אין טעם לסטות מהגדרה זו, אם נסמן את דרגת השכול הגבוהה היא דרגת ההורים. הם שאיבדו את היקר להם מכל, והם שיחושו לעולם את חיסרון הענף שנגדע. אולם במערך השכול לא נתנו ולא נותנים עדיין את הדעת אל המעגלים הנוספים שאכן נותרים גלמודים, שאף הם הופכים באחת לנכים.
נכות האחים השכולים והאחיות השכולות היא נכות שאין מדברים עליה. ואין מתייחסים אליה. לרוב האחים עדיין צעירים בהילקח מביניהם אחד האחים, ולרוב באים המנחמים ואומרים בקול דואב, הזמן ירפא, הזמן יעשה את שלו. האובדן אמנם קשה אולם כוחותיך אחי, ישיבו לך את חדוות החיים.
התעלמות הסביבה התומכת במשפחות השכול מן האחים השכולים במיוחד בראשית שנות קיום המדינה הייתה התעלמות עקבית התעלמות שלא ראתה באחים בעלי מעמד כזכאים להכרה. רק בשנים האחרונות קמו מחקרים אשר ראו באחים השכולים צד שנפגע במערך השכול, צד שלא התייחסו אליו. להורים השכולים ארגנו קבוצות תמיכה, ואילו לאחים השכולים מעט התייחסו. ציפו שחוסנם הנפשי יעמוד להם מבלי שיזדקקו לתמיכה מצד אנשי המקצוע. רק בשנים האחרונות הוענקו לאחים הטבות בדמות טיפולים פסיכולוגיים, ומימון שכר לימוד חלקי בהשכלה הגבוהה. דבר שלא היה מקובל לפני כעשור. מן ההכרה שהיא מזערית ניכר שהמדינה חשה שנגרם עוול לאחים השכולים אך עדיין לא הצליחה למזער את מידת הנזק באופן הנדרש.
הגלמודות נוחתת באחת על ההורים, כי בשעה שהם חווים את תחושת האובדן לא ניתן יהיה להבין עד כמה נגדעה נפשם. נכון, מתוך מהלך הכאב לא שמים לב שגם האחים זקוקים לתשומת לב. נשאלת השאלה אם יש דרך לתקן עיוות של שנים. ואם התייחסות מחודשת לבעיה תקל ולו במעט את הכאב.
נאומו של בנימין נתניהו לפני כחודש מעל קברו הטרי של אהוד מנור העלה למודעות ציבורית מחודשת את בעיית האחים השכולים. נתניהו הצליח באמצעות דבריו מעל הקבר הטרי לעורר שוב את הנקודה שמנור כה ביקש להעלותה למודעות הציבורית. אחי הצעיר יהודה היא דוגמה מובהקת לתחושת הכאב של האחים השכולים. שיר המנהל דיאלוג בין אח חי לאח מת, בניסיון לעוררו שוב לתחושת חווית החיים. האם אתה שומע? האם אתה יודע? ולאחר כל שאלה ריטורית מספר מנור איך החיים ממשיכים במלוא עוצמתם על אף הנכות. בבית הראשון הטבע ממשיך לפרוח, הוא מצליח להעביר בהמשך בתי השיר את הדרך הארצית מן השלולית אל בית ההורים הממשיכים לצפות לבן שישוב, לחברים המתגעגעים, ובסיום הוא מדבר על נקודת האני
"...אחי הטוב אני זוכר את שתי עיניך
והן פותרות חידה,
ובני הקט יפה כמוך
בשמך לו אקרא יהודה..."
מעניין שהספרות השכילה להנציח את כאב שכול האחים. בשירת ימי הביניים מוצאים בשירי קינה של שמואל הנגיד התייחסות לתחושת האובדן של האח השכול. "הים ביני ובינך" אף הוא נסב על קינתו לרגעי היחד שהיו ואינם בינו לבין אחיו. אני אעשה הכול להיות במחיצתך .
הסופר משה שמיר בפרקי אליק, מתאר את געגועיו אל האח שנולד מן הים האח הבכור שממנו נפרד בעקבות מלחמת השחרור. המשוררת חמוטל בר יוסף שוזרת לאורך יצירתה הלירית בכל אחד מספריה את אותות שכול האחות שנפרדה בטרם עת מאחיה הבכור.
כשהייתי בת שבע עשרה בחופשת הקיץ בין כיתה יא' לכיתה יב' בחמישה בחודש אוגוסט 1974, בשעות אחר הצהריים. אני עדיין יכולה לחוש את הספסל בתחנת האוטובוס עליו ישבתי מסיימת פגישת אוהבים עולה על האוטובוס שמחזיר אותי לבית הוריי. בפתח הבניין בשכונת רסקו באפרידר אשקלון, עמדה דודתי גילה מחזיקה את כרסה בחודש השביעי להריונה. עמדה בכניסה בוכה, מבטה היה שבור ומנופץ לרסיסים. הבטתי בה וידעתי את הנורא. "ומה יהיה עליי?" אלה היו המילים שמיררתי עם בוא הידיעה עם בוא הידיעה על נפילת אחי הבכור טוביה פיינגולד ז"ל בחולות בלוזה בעת תמרון אימונים צבאי. אחי גדול ממני בשנתיים וחצי כה קיווה לראות אותי במדי הצבא, כה ציפה לשרת עימי במקביל ובאחת נקטע החלום המשותף של שנינו. החברים שבאו לבקר אותנו בימי השבעה הלכו ונעלמו במהלך השנים, האמת היא שרק בימי השבעה היו מבקרים אותנו. החברים נעלמו לחלוטין ולא זכיתי לראותם עד עצם היום הזה. כשאני קוראת על חברים שעורכים טקסי זיכרון לכבוד החבר שנפל בעת שירות צבאי, או בעת קרב איני יודעת אם הדבר אמיתי, לא היו לאחי חברים לאחר שנהרג הם כולם התאדו.
ואני נותרתי עם הרצון לחלוק את כאבי עם החברים שלא היו, ואני נותרתי שם כדי למצוא את מקומי מחדש בתוך המערך המשפחתי. כבר לא הייתי הבת האמצעית המפונקת בין שני האחים. כבר הייתי האחות שנמצאת בעמדה חדשה מנסה לתפוס את החלל הריק שנוצר, ואף פעם לא ידעתי אם אני כעת הבכורה או שמא אני עדיין האמצעית. הוריי תמיד הקפידו להזכיר לכולנו את אותו הסדר אחי המת אני ואחי הצעיר . תמיד הייתי שם באמצע בין שני האחים האח שאיננו והאח שישנו. הקשר שהיה ביני לבין אחי הבכור היה קשר אחים חם ואוהב, היה טוביה האח הבוגר האח שכתבתי אליו מכתבים בגיל ההתבגרות, זוכרת את מספרו האישי ואת כתובת הדואר הצבאי שלו שנים רבות לאחר שנהרג כמו יתרחש נס ואשוב לכתוב אליו יום אחד. ההורים היו שם לידנו ולמעשה הרבה שנים לא היו ממש הם עצמם. במיוחד קשה היה לראות את האם שהייתה סך הכל בת שלושים ושבע בהיותה אם שכולה. מאותו יום שאספו אותה מבית ההבראה, מקום עבודתה היא לא הצליחה להתאושש. גם בימים שהתאוששה וחייכה אלינו, במיוחד כשנולדו הנכדים והיה לה איזה מפלט מן הכאב ידעתי שיש רגעים שבהם היא לא איתנו יש רגעים שבהם היא נזכרת בגובה קומתו, בחיוך שהיה על פניו, בתפארתה שנלקחה ממנה במוות אכזרי, במוות מיותר, סתם תאונת אימונים. שנים ראשונות היו ההורים השכולים תובעים מן הצבא את תיק החקירות, ומן הדיונים בבתי המשפט הצבאיים תמיד יצאו בהרגשה שלא קיבלו תשובות הגיוניות.
אט אט הפכתי מאחות מפונקת לאחות שחרב עליה עולמה, התוכניות שתכננתי החלו להעלם אחד אחד.
מאחות הפכתי לאם, הייתי צריכה לתמוך באם כדיי שלא תתפרק לנו המשפחה ובאחד הימים בעת שירותי הצבאי אף המלצתי להוריי לעבור דירה מעיר הולדתי, כדי להתחיל התחלה חדשה בעיר אחרת שוקקת חיים. מנסה לחבר את הוריי להוויה חדשה והתחלה חדשה.
כתבתי המון באותה תקופה מנהלת דיאלוג עם אחי טוביה, מנסה להמשיך להחיותו באמצעות כתיבת שירים. באמצעות כתיבה על רקע השריטה שבלב. חיי היום יום היו חזקים ממני וגם הרצון לא להכאיב שוב להוריי ובמיוחד לאמי ז"ל הפך אותי לדמות שפוטה. קיבלתי על עצמי ביודעין או שלא ביודעין דברים שלא רציתי, ועסקתי רוב השנים בריצוי האחרים. פחדתי לגעת בדברים, ופחדתי לפגוע באחרים במיוחד באמי הסובלת והמיוסרת, כי הרי דיי הכאב שהיה שם טמון לה עמוק בלב. עשיתי הרבה מציווי ליבה, והלכתי הרבה פעמים בדרכים שימצאו חן בעיניה שומרת את פרץ הרגשות לעצמי, וכן בוכה הרבה, וכן שומרת על הרצונות שלי חבויים רק לי עצמי.
שכול אחים הוא שכול שעוד ילמד ועוד ידברו עליו רבות. על מה שלא נתנו את הדעת עוד יתנו את הדעת. אין אפילו בכוחי לכתוב מהן תחושותיי, שלא לדבר מהן תחושות אחי הצעיר, ומהן תחושות חבריי האחים השכולים, שכן רק הם מסוגלים להבין מה עובר עליי גם כשאני מחייכת, רק הם מסוגלים להבין מתי החיוך הוא חיוך אמיתי או חיוך מאולץ.

אולם מה טעם לדברים אלה, ומה טעם למילים, ומה טעם לבכי ומה טעם לצחוק?
ואחי שותק
ואחי שותק
ודמו מן האדמה זועק