|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דף הבית > כתבות > טקס שריפת הגופות באי באלי: מנהג עתיק המושך אליו תיירים רבים | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
טקס שריפת הגופות באי באלי: מנהג עתיק המושך אליו תיירים רביםמאת: אלונה גולן סדן"איזה מזל יש לכם שהגעתם דווקא השבוע", אמרה לנו הפקידה בלשכת המידע לתיירים בעיירה אובוד, "בשבת יש טקס שריפת המת!".
גם אחרי שבועיים באי באלי, אנחנו עדיין משתאים מול הדרך בה הקהילה המקומית פותחת עצמה בפני התייר, מסבירה פנים, מפצירה בך להשתתף בטקסיה, מזמינה אותך להיכנס ולהתיישב בשורה הראשונה, מוודאה כי לא יסתירו דבר מעינייך בבואך לצלם את הרגעים שבעינינו הם הכי פרטיים, ומצפה ממך רק כי תכבד את הכללים החברתיים, ותתלבש בהתאם למנהג. אבל טקס שריפת המת? זה נראה כמו דריסה ברגל גסה באירוע לא לנו. איך יחושו קרובי המת מול הזר הנדחף אל אירוע כל כך משפחתי? ובכל זאת, הסקרנות גוברת. מה צריך לעשות כדי לחזות בטקס הבאלינזי הזה? "שום דבר", עונה הנערה בחיוך חם, "רק תבואו לכאן בשבת בצהריים ותמתינו ללוויה שתעבור בדרך אל בית הקברות. ואל תשכחו להביא מצלמה", היא קוראת אחרינו כשאנחנו כבר מתרחקים מהאשנב. "למה צריך בית קברות במקום בו שורפים את המת?", אני תוהה באזני בן זוגי למסע, כשאנחנו עושים את דרכנו ביום השבת, אל צומת הדרכים שבמרכז העיירה. אני לבושה בסארונג, יריעת בד רחבה, העוטפת את פלג גופי התחתון כחצאית, ובחולצת תחרה, ועל מותני כרוך אבנט בד כחגורה, זהו פריט הכרחי שבלעדיו לא יניחו לי להיכנס אל הטקסים המקומיים. אמציה גם הוא בסארונג, ולראשו קשורה רצועת בד צבעונית, הנראית כציצת ראש של ציפור מוזרה. הגברים והנשים, ההולכים וממלאים את רחובות העיירה, לבושים היום כולם כמונו, אך צבעי האדום, צהוב, כתום וירוק העליזים אותם ראינו בכל הטקסים עד כה, פינו מקומם לתלבושות בכחול כהה ובשחור. כל הכפר, כמשפחה אחת, לבוש בצבעי אבל. למרות שרוב תושבי באלי, אחד מאיי אינדונזיה שהיא ארץ מוסלמית, הם הינדים, הצבע הלבן המקושר בתרבותם למוות, נלבש רק שלושה ימים אחרי שריפת הגופה. משך שלושת הימים הסמוכים למוות בני המשפחה נחשבים טמאים והם לובשים שחורים כדי להתריע על כך. עניין של כסף ומצב הכוכבים שריפת הגופה, PITRA YANDA, היא אחד האירועים החשובים במסכת חייו ומותו של הבאלינזי, שחייו מלאים ורצופים בטקסים רבים. ארגון טקס שריפה מכובד עשוי להיות כל כך מורכב, מסובך ויקר עד שלעיתים עובר זמן רב ממותו של אדם עד שמשפחתו מצליחה לארגן את האירוע. ככל שמעמדו החברתי והכלכלי של הנפטר, גבוה יותר, כך נדרשים טקס ומיגדל קבורה מרשימים יותר. יש לחכות לא רק לסכום המתאים בארנק לביצוע העניין, אלא גם לאסטרולוגים שיגידו מתי בדיוק היום הנכון לפי מצב הכוכבים, להביא אדם למנוחתו האחרונה. לגרסת הבאלינזים, מנוחה כזו אפשרית רק בהישרף הגוף. אז יכולה הנשמה להשתחרר מכלאה ולהמשיך בדרכה אל המקום אליו היא אמורה להגיע לפני שתתגלגל בגלגול חיים נוסף. "ואם מת אדם בזמן שהכוכבים לא נמצאים במקום המתאים?", אני מקשה ושואלת בחור שחום עור שעיניו צוחקות אלי בידידות. "במקרה כזה", הוא עונה לי, "אנחנו קוברים את המת עד שתגיע השעה הנכונה". כיון שכך, כאשר האסטרולוגים הבאלינזים רואים כי מערך הכוכבים ביום מסוים מתאים, אפשר לעבור מכפר לעיירה ברחבי האי, ולגלות בכל מקום את התושבים, לבושים בשחורים, מובילים את מתיהם אל המוקד. פרט לברהמינים, הכוהנים הגדולים ובעלי המעמד הכי חשוב בקהילה, אותם חובה לשרוף מיד עם מותם, יקרה לעתים קרובות כי יקברו את המת בבית הקברות של הכפר, שם ימתין בעוד הטבע מבצע בו את התהליך הרגיל של כי עפר אתה ואל עפר תשוב, עד שתזדמן שריפת גופה של מישהו ממשפחה עשירה שמצליחה להרים את המבצע בזמן סביר. במקרה כזה הגופות, חדשה וישנה, תישרפנה יחד. וזה מה שיקרה היום. העיקר לבלבל את המת פתאום מתפרצים אל הצומת שבמרכז העיירה, עשרות גברים, כולם בחולצות שחורות, בחבורה צמודה ומלוכדת, נושאים על הכתפיים אפיריון צבוע באדום ובזהב. זה ניצב וקשור על גזעי במבוק עבים, ועליו מתנודד לכל עבר מגדל גבוה עשוי קורות במבוק דקות ונייר. מספר נושאי האפיריון וגובה המבנה שעליו, עומד ביחס ישיר למעלתו ולחשיבותו של הנפטר. אחרי הקבוצה הגברית פוסעים בצעדים נמרצים אנשי הגאמלן, התזמורת המסורתית, עם כליהם, מצלתיים בגדלים שונים, והם נותנים את הקצב למסע ההלוויה. והקצב, יש לומר, מהיר מאוד. גוש האדם השוקק הזה, נע כמעט בריצה, תוך צחוק ועליצות. אחרי הכל, כל אדם ברחוב, חוץ מהתיירים שלא מבינים מהחיים שלהם, יודע כי החבורה העליזה הזאת בדרכה לעשות שירות טוב לחבר מהקהילה. סוף סוף תוכל נפשו המיוסרת להיפרד מעמק הבכא וללכת למקום שכולו טוב. במרכז הצומת מתחילים פתאום כל הגברים לנוע במעגלים, משנים בכל פעם את הכיוון, מגבירים את מהירות ריצתם. סחור סחור, פנייה חדה ימינה, סוב וסוב, זינוק כגוף אחד שמאלה, האפיריון מיטלטל בטירוף, כך עושה גם הארון עם הגופה המונח על מיגדל הנייר, וכוהן הדת העומד במרום המבנה הארעי הזה, נישען על הארון, מחזיק בכל כוחו ביד אחת באחד המוטות ונאחז על חייו שלא ליפול עם כל הכבודה אל הכביש השחור המסתחרר מתחתיו. הוא מתנודד שם כל עוד נפשו בו וכל העת אינו חדל להתיז מים מטהרים על הארון, על נושאי האפיריון ועל הקהל. לכל הריצה וההתרוצצות הזאת יש מטרה חשובה מאוד. כך מבלבלים את הרוח המובלת אל הטקס האחרון של הגוף, כדי שלא תחליט להישאר בכפר. אחרי הטלטלה והזיגזוג הללו יש לשער כי לא תוכל למצוא את דרכה אל הבית בו חיה בגוף שזה עתה נילקח ממנה, ולא תחזור בחסות החשיכה להטריד את מנוחת השכנים. בית הקברות של אובוד הוא שטח קטן ושלו בפאתי העיירה. האירוע המרכזי, השריפה, יתבצע במרכז רחבה קטנה ומוצלת בענפי עצים גבוהים. השטח השמור לקבורה עד שיגיע יום השחרור הוא קטן, שהרי הקבורה כאן היא דבר קצר וזמני בהחלט. אין אפילו צורך במצבה על מקום הקבר. הארון, שהוא כלי התחבורה בו תגיע הנשמה אל ההר ממנו מגיעות הנשמות לעולם, נילקח עם מיגדל הנייר לשריפה בפאתי בית הקברות. על במה קטנה מוגבהת מבטון, הוקם מיבנה מגזעים של עץ בננה, וביניהם מיכלי פח הנראים כמו צינור גדול שחלקו העליון הוסר. הגופה העטופה בבד לבן מונחת בזהירות ובעדינות בתוך אחד מהם. בני המשפחה עומדים סביב המבנה ומניחים על המת את המינחות שהביאו להנעים את דרכו לעולם הבא. בדים חדשים יפיפיים בשלל צבעים, סלסלות מקושטות בפרחים ובפירות, תכשיטים ומתנות. כהן הדת מזה כל העת מים קדושים על כל הכבודה. התזמורת מתיישבת לא רחוק וממשיכה ללוות את האירוע בנקישות מצלתיים חדגוניות. השינוי היחיד במוסיקה הוא בקצב ובעוצמת ההקשה. ובינתיים, בשטח הקבורה הסמוך, מתרחשת פעילות קדחתנית. כמה גברים עובדים שם קשה. הם חופרים בקרקע, מסירים את העפר התחוח מדרכם, וחושפים משהו שניראה כמו קבר. פתאום משמיע אחד מהם, שכל גופו כמעט נבלע בבור שנפער באדמה, קריאה עזה והיא מלווה בקריאות שמחה. התזמורת מתעוררת. הנגנים מתחילים להקיש בכליהם בקצב מהיר ורם, בעוד חבורת הכורים מעלה מתוך הבור ערימה של בדים צהובים ומינחות מתפוררות, ואחריהם מגיח מה שהיה פעם גוף, עטוף בבד שהיה פעם לבן. הגופה נעטפת במהירות בבד לבן חדש, ובמחצלת רכה, ונישאת בריצה אל המוקד הממתין לה, מלווה בצהלות הנוכחים. מקומיים בלבד. המוסיקה הופכת קולנית וסוחפת. ריח חריף של בשר נירקב נישא באוויר, אך איש פרט לתיירים הרבים המצלמים בקצב מטורף לפחות כמו זה של התזמורת, אינו מתרגש מכך. טחינת האפר כאשר הגופה מונחת במקומה, בסמוך לזו שכבר ממתינה על המזבח, משתתקת התזמורת באחת. שוב ניגשות הנשים עם סלים וסלסלות המינחה, בדים צבעוניים חדשים נפתחים ונפרשים, כדי שכולם יוכלו לראות ולהתרשם מיופיים. מגשים עמוסי מתנות עושים את דרכם אל המוקד ומוחזרים ריקים, ובינתיים מתחילים שני בחורים לצקת נוזל דליק על ערימת המתנות ההולכת ומתרוממת על במת השריפה. לסייע בתהליך מובאים למקום צינור ושני מיכלי גז. איש הדת מזה מי קודש על כל הערימה, ומצית את האש כשהוא אינו חדל לזמר פסוקי תפילה. אחרי שיישרף הגוף, ייאסף האפר, ייטחן עד דק ויובא כמנחה אל הים. כל היסודות מהם בנוי הגוף הוחזרו אל מקור מחצבתם, והנשמה חופשייה לצאת למסעה אל הכור המצרף. ובכל זאת לא תמו תלאותיה, כי אם יש צורך, תילקח לגיהינום שם תעונה ותזוכך. בעוד כמה שנים, תיקרא הנשמה לשוב מן הים, ואחרי כמה טקסי טיהור תילקח אל מקדש בהר ותשוחרר בטקס אחרון לשוב אל מקומה השמימי. המשפחה תמשיך לעבוד את רוחות אבותיה במיקדשון מיוחד המצוי בחצר כל בית. האש אוחזת במוקד במהירות. ריח מתקתק עד גועל של בשר נחרך מתפשט באוויר. זה הסימן לקהל המלווים לקום על רגליו ולעזוב את בית הקברות. האנשים מפטפטים וצוחקים בדרכם החוצה. הם יודעים, מאז עמדו על דעתם, כי המוות הוא חלק מהחיים וכי הנשמה רק חולפת כאן במסע קצר, ובסך הכל אולי תזכה בגלגול הבא שלה בגוף ובחיים טובים יותר מאלה שהיו לה הפעם. וכולם שמחים ומקוים בשבילה שכך יהיה. הבן הבכור, ובהעדרו גבר אחר ממשפחת הנפטר, נישאר ליד הרמץ ההולך ודועך לחתות את הגחלים ולוודא כי המלאכה נעשתה עד תום. רק נערה אחת שנשארה לשבת ולהתבונן באש הגוועת, משכה באפה כשנידמה היה לה שלא רואים, ומחתה במהירות דמעה שירדה על לחייה. והאישה שעמדה לידי ועקבה אחרי מבטי, חייכה אלי והסבירה לי באנגלית, מצביעה על המדורה, "זה היה סבא שלה". ובלילה, כאשר חזרנו מאירועי היום אל הגסט האוז שלנו, ואישי נירדם במצפון שקט כאילו חזר עתה מאירוע שיגרתי, עטף אותי הלילה שירד במחשבות, ודמיוני התחיל לעבוד שעות נוספות. אם נושאי האפיריון, שהסתובבו כאחוזי תזזית ברחובות אובוד, הצליחו באמת לבלבל את רוחו של המת עד שלא ימצא את דרכו לשוב לביתו, אולי הוא מסתובב ומחפש את דרכו דווקא בחצר שלנו, מתחת לחלוני. אלונה גולן סדן היא מדריכה בכירה בחברת נתור הכתבה הופיעה לראשונה באתר אנרג'י
נוצר:
05/05/2005 23:23:00
עודכן: 08/05/2005 08:16:00
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
צוות האתר צור קשר הרשמה לאתר תקנון פרסמו אצלנו מפת אתר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חדשות
,
חדשות
,
זכויות
,
SHOUT
,
בריאות
,
הורות
,
צרכנות
,
תיירות
,
הכרויות
,
קניות
,
טיפוח ויופי
,
אופנה
,
ביגוד
,
תכשיטים
,
אלטרנטיבי
,
תרבות
קהילה
,
תזונה
,
כושר
,
ראיונות
,
עיצוב פנים
,
ארכיטקטורה
,
נשים בממשל
,
עסקים
,
קולינריה
,
מתכונים
משקאות , יחסים , עינוגים , הריון ולידה , קולנוע |